כבר כמה שנים טובות שבני משפחה קרובים שלי מנסים להשיג אזרחות פולנית על בסיס השורשים הוורשאיים שלנו. זה לא עניין פשוט, הפולנים יודעים איך להוציא את הנשמה (סליחה. קשה להתאפק), אבל בסופו של דבר - עם קצת עקשנות ולא מעט ממון - זה יסתדר. מהרגע שבו החלו המגעים הדיפלומטיים, נולדה במשפחה גם התהייה: מדוע אני לא מצטרף, כשהיא מלווה במסכת של טיעונים שכולם הגיוניים עד מאוד.

החל מהטיעון שאזרחות פולנית היא כרטיס כניסה לאירופה, מה שיאפשר לך ולילדים שלך ללמוד ולחיות שם, לפרקים זמניים לפחות. או, תוכל להיכנס למדינות שבהן דרכון ישראלי הוא טאבו (מודה. הטיעון הכי מחרמן). וכמובן - במדינה כמו שלנו אתה אף פעם לא יודע מה עלול לקרות. ולכן כדאי שיהיה גם דרכון זר, ולו רק ליתר ביטחון.

כל הטיעונים האלה, כאמור, סבירים בהחלט. אבל מעולם לא שקלתי אפילו, בשום שלב, להצטרף לתהליך. כי הוא נוגע באחד הדברים הכי עמוקים בנפש האדם - תחושת השייכות. והזהות העצמית. עצם המחשבה על כך שאני צריך לפנות למדינה שהתנהלה בצורה כל כך מגונה כלפי אבותיי, ולהתחנן שייקחו אותי בחזרה, נשמעת לי אבסורדית. כאילו לא למדנו כלום. אני אף פעם לא אשכח את הסיפור של סבי המנוח, שחזר אחרי השואה שממנה ניצל לבית משפחתו בעיר ראדום, ונסקל באבנים בידי השכנים שחששו שבא לתבוע את רכושו. אז אחרי שני דורות, אשלם להם כסף כדי לשוב ולהיחשב פולני?

אבל בואו נשים רגע את פולין בצד. היא מעוררת בי אמוציות שמחריגות כל דיון עקרוני. מה היה קורה לו יכולתי לאמץ אזרחות פורטוגלית, למשל, כמו אחיי יוצאי ארצות האסלאם? הרי עלבון האינקוויזיציה התפוגג מזמן, והכעס הכי גדול כלפיהם כרוך ב־3-3 הדרמטי באצטדיון ר"ג. התשובה היא שגם במקרה הזה לא הייתי מצטרף לתהליך, ודווקא מהטעמים ההגיוניים שלו. ובעיקר, ה־לך תדע מה יהיה פה. כדאי שיהיה לך פתח מילוט.

פתח המילוט הזה, לטעמי, הופך את הישראליות שלי למשהו עם כוכבית. ישראליות על תנאי. אני פה כל עוד זה מתאים לי, וברגע שיהיה לי קשה, אחבור לאיחוד האירופי. העניין הוא שתמיד היה פה קשה. המדינה הזאת לא נבנתה מתוך הבטחה לחיים של שקט ונוחות, אלא בשאיפה ליצור קיום שיש בו ערך וזהות. ואכן, כשלעצמי, הישראליות מהווה חלק ניכר מהזהות שלי. תמיד התגאיתי בכך שבמדינה שלנו יש הרבה יותר מעורבות - פיזית ורגשית - מצד האזרחים בחיי המקום, בכל מצב. גם כשאתה לא תומך במדיניות של הממשלה הספציפית באותו זמן. ולכן אזרחות נוספת מבחינתי היא לא אמצעי ביטחון ליום סגריר, אלא משהו עקרוני בהרבה. דגל לבן.

וכך, דבקתי בעמדתי בקנאות כבר שנים ארוכות. אבל בשבוע האחרון נפל דבר. אחד מבניי, שיחיו, ביקש ממני להתחיל לקדם תהליך שבסופו יזכה לאזרחות פולנית. אני רואה מה שקורה עכשיו במדינה, הוא אמר לי, במילים שדקרו כמו סכין, ואני ממש לא בטוח שארצה לחיות פה.

אינסטינקטיבית, נתתי לו את נאום ה"אף פעם לא היה פה קל". אבל מבפנים החלו לראשונה להתגלות הסדקים. האם זה מוסרי מבחינתי לכפות על הילדים שלי להישאר ישראלים בכל מחיר? האם זה מעשה אחראי מצדי, כאבא, לנוכח המציאות המפחידה שמתפתחת פה? הקיטוב, השנאה. התחושה הזאת של קרע שאי אפשר לאחות. וכל זה נוסף לקשיים שתמיד היו, כמו המצב הביטחוני והכורח ללכת לצבא. והאם זה ראוי לצמצם מראש את ההזדמנויות של ילדיי בחיים, רק משום שאני מתעקש על האמונות שלי?

כל אלה שאלות קשות, ומייסרות. ואין לי תשובה עליהן. ברור שבקונפליקט ישיר בין רצון הילד שלי ובין הישראליות, אבחר בילד. אבל הקונפליקט הזה רק מחזק אצלי את הצורך להילחם על מה שאני מאמין בו, ולא להתייאש. כדי שהמדינה הזאת תישאר מקום ראוי לילדיי, גם בלי אזרחות פולנית.

על הסכין

ובכל זאת, אם אני מנסה למצוא פן חיובי בכל הקרע הנוראי הזה שפוקד אותנו, זו האכפתיות. לאנשים פה, מכל המחנות, פשוט מאוד אכפת מהמדינה ומהצביון שיהיה לה. זה הרבה יותר מהתנגשות של אינטרסים (שבהחלט קיימת). הישראלים מתעקשים להיות חלק מרכזי בעיצובה של ישראל. וזה, כשלעצמו, מסר חיובי לילדים שלי.

"סוכן הלילה" (נטפליקס) היא סדרת מתח יעילה וסוחפת מאוד, שלא פלא שהפכה לאחת הנצפות של נטפליקס. סיפורו של סוכן FBI זוטר, שנקלע במקרה למסכת של קונספירציות בינלאומיות סבוכות, שהגיעו עד לצמרת הבית הלבן. יש כאן מינון ראוי של אקשן ומתח ועלילת ריגול קוסמופוליטית ומרובת טוויסטים. בקיצור, אחלה בינג'.

הסדרה הזאת כבר עלתה לפני כמה שנים, אבל הגיעה רק עכשיו לסלקום טי־וי ומצדיקה כל המלצה. “מחפשים את אלסקה", המבוססת על ספר של ג'ון גרין, היא דרמת התבגרות שגיבורה הוא נער חכם ומופנם המגיע לפנימייה, שם הוא טועם את כל החוויות הראשוניות בחיים. ובייחוד, את טעם ההיכרות עם אלסקה, נערה סקסית ומתוסבכת. מענג.