קשה להתעלות למעוף הציפור מעל הכאוס היומיומי, אבל בעוד כמה שנים, כשנספר את כל מה שקרה כאן בתקופה הזאת, מן הסתם יתווסף גם מוסר השכל כלשהו. הוא יהיה זהה למוסר ההשכל של עם ישראל אחרי חורבן בית שני: אסור לתת את הכוח לקנאים.
האם מישהו בקואליצייה זיהה שעילת הסבירות היא קו אדום? | לילך סיגן
מערכה חדשה: על המחאה נגד הרפורמה לשנות דיסקט | לילך סיגן
רובנו כבר יודעים שאחרי שהימים הרעים האלו יסתיימו – הלקח הברור יהיה להימנע מקיצוניות. הרי גם ממשלת השינוי לא החזיקה מעמד בגלל הקיצונים בשורותיה. אם תשאלו היום את ווליד טאהא או ג'ידא רינאוי זועבי, אם הסירוב להצביע עם הקואליציה היה שווה את מפלת הממשלה ההיא ועלייתה של הנוכחית, הם מן הסתם יגידו שכן.
עבור המצביעים שלהם זה היה אסון, אך זה אופיים של קנאים: אין אצלם פשרות, אין ויתור של ערך אחד עבור ערך אחר, ואין סדרי עדיפויות. יש רק ערך אחד והולכים עליו עד הסוף.
אותו הדבר קורה בממשלה הזאת. נכון שבשורות הליכוד יש לא מעט מטורללים, אבל המטורללים בליכוד הם טקטיקה, לא המהות. רובם עובדים בשירות יו"ר המפלגה, ואם הוא היה מורה להם ללכת לפשרה, הם היו מתיישרים מיד. מי שלא מוכנים להתפשר בשום צורה הם הקנאים – מפלגותיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
משיחיים כמו טאהא, רינאוי זועבי, שמחה רוטמן, אלמוג כהן – אי אפשר להגיע איתם לפשרות. כל ויתור קטנטן עולה להם בדם ונתפס אצלם כבלתי אפשרי, יהיה המחיר אשר יהיה. זה מה שמבדיל בין הקנאים לבין הרוב השפוי של העם.
ממש כפי שהקיצונים בשמאל אינם יכולים לתמוך במה שקרוי בעיניהם "צבא הכיבוש", כך חברי מפלגותיהם של בן גביר וסמוטריץ' אינם יכולים לתמוך בצבא שבנוי על קונצנזוס ברור ורחב, ומרבית העם מתגאה לשרת בו. מבחינתם, צה"ל חזק רק כשהוא בעד ימין מלא־מלא ונגד היועמ"שית.
כשכל העולם צופה בישראל בהשתאות והכותרות מבשרות על חקיקה קיצונית שבגללה צה"ל נחלש, הקנאים מאושרים. כששרי עוצמה יהודית מצייצים "אנחנו חזקים, לא מתרככים", ו"כל פשרה היא חרפה לימין", הצלחתם היא בדוחות של סוכנויות הדירוג שמגדירות את ישראל כלא רציונלית וכמסוכנת למשקיעים.
אינפנטילים שנהנים להתריס כשהמדינה מתפרקת, יובילו להשלכות קשות. זה יכאב לכולם, ומתישהו יביא את כולנו להפיק את הלקח הבלתי נמנע. השאלה היא מה עוד נצטרך לעבור לפני שנלמד שוב את השיעור, והפעם נזכור אותו עד עולם.
הנהגה שתלויה בקנאים – אינה טובה לעם.
דילמות של אנשים טובים
טועה מי שטוען ששר הביטחון יואב גלנט התקרנף. נהפוך הוא – גלנט מסתמן כחבר הליכוד היחיד שעומד שוב ושוב במבחן שלכאורה כל נבחר ציבור אמור לעמוד בו – לשים את טובת מדינת ישראל לפני טובתו שלו.
בחודש מרץ האחרון נישא גלנט על כפיים, כי היה מוכן לשלם מחיר אישי עבור עשיית הדבר הנכון. הפעם הוא לא הצליח לדחות או לרכך את החוק, ולמרות זאת הצביע בצייתנות עם הקואליציה, אבל לא תמיד מראית העין המיידית מספרת הכל. התרגלנו למעשים שנראים הרואיים וזוכים לתשואות, אבל דווקא משום שגלנט לא חזר על המעשה שהביא לו תשואות בפעם הקודמת, ראוי להסתכל קצת יותר לעומק על הדילמה שלו.
מה היו האלטרנטיבות של גלנט? הוא הבין שהממשלה משחקת באש ושבמפלגתו מפחדים להתנגד, ויכול היה לצאת מההצבעה ולהתפטר. השאלה היא לאן זה היה מביא. הוא היה מפסיק להיות שר ביטחון וחוזר להיות ח"כ מן השורה, אבל האם ח"כ בודד יכול לעצור 63 שהולכים עם הראש בקיר כאדם אחד?
אם גלנט היה מתפטר, הוא אולי היה זוכה למחיאות כפיים, אבל משאיר את צה"ל ואת הרמטכ"ל הרצי הלוי לבד. צה"ל מתמודד עם משבר חסר תקדים, מול ממשלה שהתנתקה מהמציאות ואינה נותנת מענה למשברים שהיא עצמה יוצרת. המענה היחיד שלה הוא צעקות, נזיפות והכפשות, ואין לה פתרונות רציניים לשבר הקשה שחדר גם לצבא.
גלנט החליט להישאר ולדאוג לצה"ל ככל יכולתו מתוך הממשלה, ואז חטף גם מהתומכים וגם מהמתנגדים. כלומר, הוא שוב מוכן לשלם מחיר אישי והוא לא בוחר מעשים למען התהילה. יש חבר קואליציה נוסף שניתן לומר זאת עליו?
דרוש שכל ישר
הממשלה הזאת מביאה אותנו לפירוק. כאוס ברחובות, שנאה הדדית ו"שרים" שהכישרון היחידי שלהם הוא לנבל את הפה ולהגביר את הלהבות, מה שרק ממשיך לדרדר את המצב. בין גידוף אחד למשנהו היא משחילה איזה "אחים אנחנו", וממלמלת שקר כלשהו לגבי "הסכמות". זה מה יש. אין מה לצפות שממשלה שמובלת בידי קנאים תשתנה.
לכן אין מנוס מלהבין שאם רוצים לחזור לאיזון, דרושה ממשלת חירום לאומית. לממשלה הנוכחית לא תהיה משילות, כי מטורפיה מצפים שכל הציבור, מערכת המשפט, אמצעי התקשורת, הצבא והמשטרה יישרו איתם קו. התוצאה היחידה תהיה כאוס ודם.
הממשלה הזאת משתמשת בנכסים של המדינה כדי לצבור לעצמה עוד כוח, בעודה מחלישה את הנכסים: הצבא, הכלכלה, היחסים עם ארה"ב. לכאורה הכל קטן עליה. מודי'ס וכל הבנקים הוציאו דוח חריף בגלל החקיקה? היא מיד מודיעה שזה כלום, אבק שישקע. ישראל אכן חזקה, והשוק מהמר על פשרה כדי להיאחז בתסריט אופטימי, אבל כמה נענועים פראיים תוכל ישראל החזקה להכיל? אף אחד לא באמת יודע מה יהיה הקש שישבור את גב הגמל.
גם אם נתניהו הוא שהביא אותנו לכך, הגיע הזמן להפסיק להאשים אותו אוטומטית, כי הצדק לא ינצח כשכל מחצית מגדירה את הצדק אחרת. רק השכל הישר ינצח כאן. ממשלת הקנאים היא חסרת אחריות, אבל גם לאופוזיציה יש אחריות: להציע ממשלת חירום לאומית, ללא גורמים קיצוניים שהקואליציה תלויה בהם. גם אם היא תיענה בהתחלה בשלילה, היא צריכה להמשיך להציע ממשלת חירום לאומית שוב ושוב.
בעת הזאת, השפויים בקואליציה וגם באופוזיציה צריכים לעשות מעשה גלנט – ללכת לממשלת אחדות גם אם יהיה מי שישרוק להם בוז. רק המיינסטרים יוכל לקבוע מחדש את הכללים עבור כולם – לא הקנאים ולא המגזריים. הם צריכים להאמין שמי שיעשה זאת ייזכר בסוף כגיבור ישראל, גם אם ישלם מחיר בטווח הקצר או בסקרים.
ואם כבר מדברים על סקרים, אז גם התקשורת יכולה לעזור. נתחיל בכך שתכניס שאלה קבועה חדשה לסקרי המנדטים השבועיים שלה, ותברר כמה מהישראלים היו רוצים לראות עכשיו ממשלת אחדות. מיצינו את הסקרים שממשיכים להתמקד רק במצב הגושים, וצריך להתחיל לשנות את השפה. לדרוש את החזרת השפיות.