למחרת ההצבעה על תיקון עילת הסבירות, הבית הלבן, כנראה בתזמון מכוון, הודיע ש"השותפות המוצקה עם ישראל תימשך, כמו גם המחויבות האמריקאית לביטחונה". היחסים המיוחדים אכן שרירים וקיימים, אך דורשים, כמו תמיד, טיפול וטיפוח. מקובל להגדירם כמבוססים על ערכים משותפים, ובראש ובראשונה דמוקרטיה וחופש - אך בשני הצדדים יש לעתים פרשנויות נבדלות לגבי מהותם.
בליכוד מתכוננים לדיון הדרמטי בבג"ץ; זה המסר שהעבירו
בהרכב מלא: 15 שופטי העליון ידונו בעתירות לביטול החוק לצמצום עילת הסבירות
דמוקרטיה מושלמת קיימת רק בתיאוריה וכפי שאמר צ'רצ'יל, "הדמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר - חוץ מכל היתר". הדמוקרטיה בישראל, כפי שאמר שגריר ארצות הברית היוצא טום ניידס, "חיה ובועטת" - והכמיהה אליה נטועה עמוק באופי הציבור הישראלי ובמסורת היהודית בכלל, אף שבקצוות הימניים והשמאליים יש, כמו בכל דמוקרטיה, חריגות.
היא תשרוד גם את המחלוקות הנוכחיות שהן לא באמת על הרפורמה המשפטית או דיקטטורה, כביכול, אלא על הגישות הפוליטיות והחברתיות המפרידות בין חלקים בציבור. דווקא בארצות הברית מתעוררים סימני שאלה, למשל לגבי מערכת המשפט שהיא פוליטית במיוחד ושגורמים בשמאל פועלים עכשיו לאימוץ פסקת התגברות הפוכה, כלומר שהנשיא יוכל לפעול לקידום מטרותיו הפוליטיות בהתעלמות מפסיקת בית המשפט העליון.
במסורת האמריקאית יש גם נושאים אחרים שנחשבים לערכים, כגון אינדיבידואליות, גשמיות, הישגיות ונחישות - והאמונה שהאומה האמריקאית צועדת תמיד במסלול בלתי עציר של קדמה - כשהפסוק "באל נשים מבטחנו", שקשה לדמיין שיהיה מקובל בישראל, הוא המוטו הלאומי. יש מי שמוסיפים לכך פטריוטיות ו"אמריקה לפני הכל" - ומשני צדי המתרס הפוליטי קיימת יומרה להנחיל דמוקרטיה לאומות העולם.
רבים מהעקרונות האמריקאיים מהדהדים, אף שלא באותם הדגשים, גם במערכת הערכית והמעשית של ישראל (בתוך הקו הירוק). אומנם הגשמיות, למשל, לא הייתה בעבר מסימני ההיכר הבולטים בחברה הישראלית השוויונית יותר, אך האמריקניזציה עשתה את שלה. הוויכוח על נושאים כמו הסתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, או על מקומו המרכזי של צה"ל בחוויה הלאומית, הוא תולדה בלתי נמנעת של קיבוץ הגלויות ושילובן בחברה הוותיקה - ומקומו המרכזי של צה"ל הוא תוצאה ישירה של האיום המתמיד על ביטחון המדינה ואיננו מעיד על מיליטריזציה.
אפשר, כמובן, להרחיב את הדיון וברור שנושאים שנתפסים כערכים טעונים בדק בית, ואולי דווקא באמריקה המפולגת היום יותר מתמיד. 56% באוכלוסייה האמריקאית סבורים שאבדה התקווה שאמריקה תפתור את בעיותיה, חשש שמשתקף בחוסר האמון בשני המועמדים המובילים, ביידן וטראמפ, לנשיאות.
יש יותר מסיבה אחת לדכדוך הלאומי: התחושה שאמריקה בגדה בתקוות הדורות הקודמים ובאתוס הלאומי שבמגילת העצמאות שהבטיחה אושר לכולם, פערים תרבותיים וכלכליים מתרחבים באוכלוסייה בכלל ובין החלקים בחופים המזרחיים והמערביים לאלה שבמרכז היבשת בפרט, אי־נחת מהגל הגואה של המהגרים, החרפת בעיית המיעוטים, ובמיוחד האפרו־אמריקאי, והקצנת התגובות ותגובות הנגד, ההפקרות בתחום הנשק, הוויכוח על עונש המוות, ולמרות שענייני חוץ אינם בראש מעייניהם של רוב האמריקאים, גם החשש שארצות הברית מאבדת את בכירותה המדינית, הביטחונית והכלכלית בעולם מסוכן.
אחת התוצאות הפוליטיות היא ביטול כמעט מוחלט של הדו־מפלגתיות בקונגרס ולכך השלכות על מדיניות החוץ, כשבשני הצדדים גורמים קיצוניים מסיטים את מפלגותיהם מהמרכז. למזלה, לאמריקה היה בדרך כלל כישרון לתקן את עצמה, אף שהתיקונים גורמים לפעמים לקיצוניות הפוכה. סוגיות אלה ואחרות הביאו בשנים האחרונות בארצות הברית לתופעות שבישראל רוב הציבור לא היה משלים עמן, כגון איסור מתרחב על הפלות, אי־הכרה בנישואים חד־מיניים, הגבלות על פונדקאות, צמצום חופש הביטוי באקדמיה ו"תרבות הביטול".
בנוסף ל"ערכים המשותפים", מועלים "אינטרסים משותפים". ההגדרה שרווחה בעבר לפיה ישראל היא "נושאת המטוסים היבשתית של אמריקה" מוגזמת אך בנוסף לשיתוף פעולה מודיעיני חשוב, עוצמתה הצבאית והטכנולוגית של ישראל ומהותה הדמוקרטית נתפסות באמריקה כגורם מייצב במזרח התיכון. סקר מכון "פיו" שהתפרסם לאחרונה אישר שרוב האמריקאים רואה בישראל את בעלת הברית החשובה ביותר של ארצות הברית אחרי בריטניה וקנדה - והוא הדין לגבי ערכים משותפים.
עם זאת, יש לזכור שבעוד שבעבור וושינגטון "יחסים מיוחדים" פירושם העדפות בתחומים רבים וקשרים החורגים מיחסים רגילים בין מדינות, בשביל ישראל אמריקה איננה בעלת ברית מזדמנת אלא אבן יסוד בתחום האסטרטגי הרחב, חיונית לעתידה - ועובדה זאת צריכה לעמוד לנגד עיני כל מי שנושאים בתפקיד פוליטי או ממלכתי, גם אם זה מחייב לפעמים להכפיף אינטרסים מסוימים לרצונה של אמריקה, כמו בעניין סין. ישראל איננה רשאית לוותר על התמיכה משני צדי המתרס הפוליטי.
אמת מורכבת
אין זאת אומרת שלא יהיו חילוקי דעות, כפי שאכן היו בתקופות רבין, בגין ושמיר — וכן בימי גולדה מאיר "הקיצונית" שביידן מתגעגע אליה, אך אופי היחסים והקשרים הקרובים בין רוב רובדי השלטון, הצבא והפוליטיקה בשני בתי הקונגרס ובמישור המקומי בארצות הברית, והפתיחות כלפי דוברים ישראלים בתקשורת האמריקאית, אפשרו ברוב המקרים להגיע להבנות או לפחות להורדת להבות. כך בימי ממשלות נתניהו הקודמות, וכך מסתמן גם היום.
דעה נפוצה, לא רק בחוגים אנטישמיים בימין ובשמאל, היא שהתמיכה האמריקאית בישראל, לרבות זו של טרומן בזמנו, היא פרי השפעה יהודית חסרת הגבולות, כביכול, בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת וכיו"ב. גם דוברים ישראלים לא יוצאים תמיד מגדרם כדי לשלול את הדעות האלה, אך האמת מורכבת יותר; גם אם לחלקים בציבור היהודי, בזכות מעורבותם בחיים הציבוריים והכלכליים, יש השפעה, זו מעולם לא הייתה פקטור קובע. תמיכת טרומן בהקמת מדינת ישראל לא נבעה בעיקר משיקולים פנים־פוליטיים או מהרצון לזכות בקולות יהודי ניו יורק, כפי שמתנגדיו טענו, אלא מטעמים מוסריים ופרגמטיים בעקבות המציאות באירופה אחרי השואה - ומראייה גיאופוליטית.
כותב ההיסטוריון המדיני האמריקאי וולטר ראסל מיד בספרו "ארצות הברית, ישראל ועתיד העם היהודי": "רעיון היחסים המיוחדים עם העם היהודי ועם מדינת היהודים עובר כחוט השני בהיסטוריה האמריקאית והוא חלק בלתי נפרד מאמונתה בייחודה של אמריקה בין אומות העולם". וכן: "מקורה הראשי של הנטייה האמריקאית לטובת ישראל איננו דווקא בקהילה היהודית אלא בכוחה המניע של המסורת האמריקאית.
האמריקאים אינם רואים בתמיכה בישראל נאמנות כפולה (שזו אחת ההאשמות הנפוצות בקרב אויבי ישראל בימין ובשמאל) - ודווקא תמיכה והזדהות עם אויבי ישראל נחזות על ידם כמשהו קרוב לבגידה, שכן בעיניהם אויבי ישראל הם גם אויביה של אמריקה". לתובנות אלה מצטרפים, לדעתו, נימוקים גיאופוליטיים שהצדיקו את הברית האסטרטגית עם ישראל שסייעה לאמריקה בחיזוק מעמדה במזרח התיכון על חשבון ברית המועצות במלחמה הקרה ולהפיכתה למעצמת־העל היחידה.
ברם, אל לישראל לעצום עיניה להשלכות השליליות האפשריות של המאבקים הפוליטיים, החברתיים והאידיאולוגיים שמתחוללים באמריקה ושעלולים להשפיע על ישראל. בעיני השמאל הרדיקלי המכונה "פרוגרסיבי", שבחלקו הגדול הוא אנטי־ישראלי ופרו־פלסטיני, ולעתים אנטישמי, כל העדפה לישראל, כולל, ובמיוחד, בתחום הביטחון, היא לו לזרא, והשפעתו על הקו המדיני של מפלגת־האם איננה בטלה בשישים. לאחרונה הצטרפו לקו זה פרשנים ב"ניו יורק טיימס" ושני שגרירים לשעבר בישראל שעל אף יהדותם, גם בעבר לא היו התומכים הגדולים ביותר בישראל ובמדיניותה.
בישראל נשמעות לפעמים דעות שתמיכת האוונגליסטים חשובה מזו של היהודים, אך טענה זאת היא בוסר מבחינה פרגמטית ועקרונית. ראשית, האוונגליסטים אינם מקשה אחת. זאת ועוד, ויתור של ישראל על 75% מיהודי אמריקה המגדירים עצמם "רפורמיים" או "קונסרבטיביים", לא רק שיחליש את מעמדה באמריקה אלא הוא סותר את האידיאולוגיה שבבסיס מדינת הלאום היהודית.
חוסר ההכרה בחלקים גדולים ביהדות התפוצות מצד הממסד הרבני והעלמת עין בנושאים דתיים ואזרחיים שונים של ממשלות ישראל לדורותיהן, לרבות לגבי התפילה בכותל שהוא נכס לאומי לעם ישראל - הם הפרת הערך הבסיסי של אחדות העם היהודי ושל מקומה המרכזי של ישראל בה. העיוורון הממוסד פוגע בעתיד יהדות אמריקה, שכן לעומת הפלג האורתודוקסי שהישארותו חלק מהעם היהודי מובטחת, הקשר וההזדהות היהודית של רוב הציבור הלא־אורתודוקסי עם ישראל הם המחסום מפני התבוללות. בנוסף, לעובדה שכ־75% מיהודי אמריקה מזדהים היסטורית עם המפלגה הדמוקרטית יש משקל מדיני.
ייתכן שלנוכח התגברות התופעות האנטישמיות והאנטי־ישראליות בחלק הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, ישתנה יחס היהודים אליה, אך כרגע קיים איום ששטיפת המוח השמאלית תשפיע על יחס חלקים מהדור היהודי הצעיר כלפי ישראל - ולמרות שראשי היהדות הליברלית ברובם מסתייגים מההתבטאויות האנטי־ישראליות בשמאל, התפרסמו באחרונה מספר מאמרים של אקדמאים יהודים הכופרים לא רק ביחסים המיוחדים עם ישראל, אלא בעצם זכות קיומה.
המגמות האנטי־ישראליות והפרו־פלסטיניות בשמאל האמריקאי, כמו החלטת האגודה האנתרופולוגית להחרים את מוסדות המדע הישראליים, אינן קשורות באופייה של ממשלת ישראל מסוימת, אלא כורכות יחד את מצב הפלסטינים, השחורים בארצות הברית, העולם השלישי - ואת סבלם של "קורבנות" הקפיטליזם האמריקאי שמקומם של היהודים בו, כביכול, דומיננטי, גישה שמשדרת מסר אנטישמי זהה לזה של הימין הקיצוני. רק ישראל מוחרמת, לא רוסיה, סין או איראן, לדוגמה.
ככל שהדיפלומטיה והפוליטיקה הישראליות תתוודענה יותר למציאות המשתנה בארצות הברית ותפעלנה כנדרש, כן ייטב לישראל וליהדות אמריקה. יהדות אמריקה ברובה מזדהה רגשית ומעשית עם ישראל וגם מנהיגים בולטים במחנה הליברלי פועלים לחיזוק ההזדהות עם הרעיון הציוני. המחלוקות הפוליטיות הנוכחיות בישראל תופסות מקום נרחב בתקשורת האמריקאית ובשיח בקרב היהודים והפכו לנושא להתנצחות בין שני העיתונים החשובים, ה"וול סטריט ג'ורנל" שתומך ברפורמה המשפטית ורואה בה הוכחה לדבקות ישראל בערכים דמוקרטיים בסיסיים - וה"ניו יורק טיימס" שטוען את ההפך.
זה לגיטימי, אך על הגורמים הפוליטיים בישראל, משני הצדדים, ובמיוחד לנוכח החשש פן התנגדות לעמדה כזאת או אחרת בישראל תהפוך, כאמור, להתנגדות למדינה עצמה וליחסים המיוחדים בינה ובין אמריקה - להיות קשובים להשלכות של התבטאויותיהם ופעולותיהם. אין לנו ארץ אחרת, אך גם לא בעלי ברית אחרים כמו אמריקה והציבור היהודי שם.