מחקר חדש של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות מצא שהן יהודים והן ערבים שמגיעים לבתי חולים מעדיפים לקבל טיפול מנשות ומאנשי צוות סיעוד מהלאום שלהם. יהודים רוצים יהודים, ערבים רוצים ערבים. המחקר מתפרסם במלאת שנה להישג משפטי של רופא יהודי שהתלונן על אנטישמיות בבית החולים השוודי קרולינסקה שבו עבד. לאחר שפוטר, הוחזר לעבודתו בעקבות פסיקה של בית הדין לעבודה בשוודיה. שחלילה לא נשווה.
השלכות המצב הפוליטי? שפל של תשע שנים בהשקעות בסטארט-אפים ישראליים
בכיר לשעבר במשטרה נגד בן גביר: "לא הייתי נותן לשר לנהל מכולת"
אם הייתי יכולה לבחור עם מי לשבת לארוחת צהריים, באחד המקומות הראשונים ברשימה הייתה רוזה פארקס, פעילה בתנועה האפרו־אמריקאית לזכויות האזרח. גם אישה וגם שחורה. היו ימים שבהם היה מקובל על פי חוק להפריד באוטובוסים בין שחורים ולבנים - שחורים מאחור ולבנים מלפנים. בדצמבר 1955 פארקס סירבה להוראה של נהג לפנות את המושב לאדם לבן. היא נעצרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי ובאי־ציות לחוק המקומי.
והנה בבית שמש, בקיץ 2023 נתלו שלטים: “בהוראת הרבנים, במשך השבתות וימים טובים אין ללכת ברחוב משפחות יחד. גברים - בכביש, נשים - במדרכה". גם ברכבת הקלה בירושלים אפשר לראות שגשוג של הרעיון: בחלק מהקרונות יש רק גברים. חוץ ממני כמובן. שחלילה לא נשווה.
פעם ישבתי עם אחד הפעילים הבולטים בפנתרים השחורים. כל שיעורי הבית שעשיתי קודם לכן לא הכינו אותי לקראת מה שסיפר על הימים שבהם מעצרים של בני נוער, לפעמים ילדים ממש, היו דבר שבשגרה. בפרוטוקול השיחה שלו ושל חבריו עם גולדה מאיר באפריל 1971, מופיעים הדברים הבאים: “בלש נכשל בתפקיד פעם - ואז הוא בא להתנקם בנו.
ישנם דברים רבים, שאינכם יודעים אותם, וצריך להקים ועדת חקירה, שתקבל תלונות מהעצירים. מקבלים שם מכות רצח וזה בדיוק כמו במטה העינויים בחו"ל - ואתה מודה, בין אם עשית או לא עשית, כי חייב אתה להודות. כאשר אתה מגיע לבית המשפט, אתה אומר שקיבלת מכות רצח בחקירה, והשופט אומר שהוא מאמין להם".
לי הוא סיפר דבר נוסף, שלא העז להגיד לגולדה מאיר: הוא טען שחלק מהחוקרים שעצרו אותו ואת חבריו השתמשו גם בשיטות העינויים שחוו חלקם, כשהיו הם עצמם עצורים או שבויים בידי אויב זר. נחרדתי. איך אתה משווה, שאלתי אותו. שחלילה לא נשווה.
שוטר מתועד באופן ברור כשהוא מכסח את הצורה של נער בן 17 בזמן הפגנה. אני לא רוצה להתחיל לפרש את ההבעה של זה מחד ושל השני מאידך. שוטר בכיר אחר אומר שהסיבה היא שלמפגין הצעיר מצאו חומר בכיס. איזה חומר? מריחואנה, אומרים הורי הצעיר. זו, מבחינת השוטר, סיבה לפרק לו את הפרצוף.
אילו זה היה תסריט, הייתי כותבת: “שוטר מכה כאחוז טירוף. חסר מעצורים". לא משווה חלילה, אבל כבר ראינו מקרים כאלה בהיסטוריה הלא רחוקה. בכיסים של השוטרים המכים, בהיסטוריה שאליה לא נשווה חלילה, מצאו משהו שהוא קצת יותר חזק ממריחואנה. בעניין הסיבה שבעטיה שוטרים השליכו מפגינה אל מעבר לגדר כאילו הייתה חפץ קל שיש להעבירו, או מדוע בחרה שוטרת להמליץ למפגינה להפחית ממשקלה, אין לי רעיון. יש לי, אבל אני מתאפקת.
בחירות גרפיות בכרזות יכולות ללמד על הלך הרוחות. אגרופים למשל. כמו שכתב יהודה עמיחי, “גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", אבל הוא תמיד היה אגרוף. בכרזה מטעמה של תנועת רגבים - שמהאתר שלה אפשר ללמוד שהיא “חרתה על דגלה את השמירה על משאבי הטבע הלאומיים של מדינת ישראל עבור העם היהודי כולו" - אגרוף בג"ץ הולם בישראלי היפה.
בכרזה השנייה, של ההתנגדות להפיכה המשטרית, אגרוף שחור עם הכיתוב: “חובה להתנגד לדיקטטורה". יש עוד כמה אגרופים מהעבר. של תנועת כך, ושל ימים שהס מלהזכירם. חלילה לנו מלהשוות, אז רק כדאי לזכור שהיו כבר תקופות של קיטוב פוליטי חריף ואלימות פוליטית. קל לזהותן. המאפיינים העיקריים: הפיכתו של הצד השני מיריב פוליטי לאויב ושחיקת המכנה המשותף הבסיסי.
על הרציף בתחנת השלום עמדה בחורה בשנות ה־20 המאוחרות לחייה. על ראשה, מתארת חברתי ש', קונסטרוקציית בובו מעוררת הערצה. יקום הגבר עם סמל כזה על הראש. היא לבשה חצאית וחולצה שעליה כתוב “אני בת של מלך - שפחה אחותכן". “כנראה לא שמה לב שכשהיא מגדירה את עצמה באופן לא עצמאי, כלומר ‘בת של', היא משאירה את עצמה שפחה, מישהי שאין לה זכות קיום משל עצמה. היא תמיד של מישהו או של משהו. ההגדרה המילונית של שפחה היא ‘משרתת שהיא רכוש אדוניה'", אומרת לי חברתי ש', כולה עלבון. “איך היא לא מבינה שכולנו נאבקות בשבילה?".
בנות ובני אדם תמיד ידעו לחבל: גברים בחיי גברים, גברים בחיי נשים ולהפך, וגם נשים בחייהן של נשים. בתורה אפשר למצוא את סיפוריהן של הגר ושרה ורחל ולאה; בתלמוד אשתו של אביי הרסה לחוּמה היפה את האפשרות להשיג כספי ירושה טובים. כמעט תמיד אותו סיפור: המכנה המשותף הבסיסי ביותר נשחק.
ההיסטוריה היהודית היא חלק מההיסטוריה העולמית. עם ישראל כבר לא באמת “לבדד ישכון". הדמוקרטיה והחברה שלנו לא באמת שונות. אולי הגיע הזמן שנפסיק לפחד מהשוואות. להפך. הן יכולות לעזור לנו לשמור על עצמנו מפנינו.