יוון היא ככל הנראה מה שישראל הייתה צריכה להיות. מדינה מזרח תיכונית שמחה, טעימה ועצלנית במידה. לבה במזרח אך נפשה באירופה. בדומה להם, גם אנחנו היינו אמורים להתעסק בדגה, בחום ובשבירת צלחות, ולא בסכנות קיומיות, הפיכות מפוקפקות ושבירת מוסכמות.

"פינת הטרלול" של דרוקר מוצלחת, אך מסבירה מדוע ערוץ 13 מדשדש | דרור רפאל
צייץ והצלח: כך חזר שותפי לשעבר, שי גולדשטיין, למרכז העניינים | דרור רפאל
 
דווקא בימים אלה, כדאי לחזור למקורות ולראות מקרוב את המקום שבו התחיל רעיון "הכרעת הרוב" (אם כי בצורה עקומה שלו), במדינה שנחשבת ל"ערש הדמוקרטיה". אפילו ההייטק, שישראל מתגאה בו, הוא בר חלוף בניגוד לשמן הזית של היוונים, שהוא נצחי, איכותי, סמלי ורב־תכליתי. 

אף אחד לא שונא את יוון, היא סבבה עם כולם, בגלל קצב החיים, קצב הדיבור והדחף לאבד את זה טוטאלית בשעת לילה מאוחרת בטברנות תוססות. יוון היא לא רק מקום, היא רעיון. לכל אדם בוגר יש אי ביוון שהוא מאמין שהוא הראשון שגילה אותו והוא הטוב, הנקי, עם החופים המדהימים והבתוליים ביותר. נקסוס. מיקונוס. זקינטוס - השמות תמיד דומים, רק מרחקי הטיסה שונים. 

כידוע, ומובן לכולנו, ביולי־אוגוסט יש רצון קולקטיבי להתחפף מפה. כולם רק רוצים דבר אחד - למצוא דיל זול לחו"ל. לא בכדי חופשה קטנה נקראת "עקיצה". כאילו פשענו או לקחנו מה שלא מגיע לנו. הרצון הזה פוגש את ההבטחות החו"ליות הטובות ביותר: "זה מקום בלי ישראלים", "זה כמו הריביירה הצרפתית, אבל יותר זול" וכמובן, "זה יעד חדש שרק עכשיו נפתח". לכן הישג אמיתי ייחשב לשילוב של כל אלה ב"מקום בלי ישראלים, ממש כמו הריביירה רק יותר זול, יעד חדש שרק נפתח, ויש אליו טיסות ישירות ונוחות!". 

העולם תמיד היה פרוש לפנינו, אבל מדי קיץ, באופן מדהים, מתגלות פיסות קרקע חדשות שאפשר לנחות עליהן ומהוות תקווה למקום אחר, חדש, טוב יותר מכל מה שהכרנו.  

הבשורה השנה היא: פלופונס ביוון. בדומה לקריאה "זה לא סופר - זה מיני־סופר" פה זה לא אי - זה חצי אי! שטחו כשטח ישראל, אפשר לחצות אותו ברכב בחמש שעות, רוב המקומיים עוסקים בחקלאות, כמו גידול תירס, זיתים, עגבניות ודיג, ובעקבות המשבר הכלכלי שממנו הם מתחילים לצאת, גם בתיירות. אשת טורס מפעילה שלוש טיסות שבועיות (ראשון, שלישי וחמישי) לגן העדן ההלני שממוקם בחלק הדרום־מערבי של יוון. את כרתים, רודוס ואתונה אנחנו כבר מכירים. על נקסוס, פארוס ומיקונוס שמענו, חלקנו היינו, מרביתנו אהבנו. פלופונס זה אותו דבר רק ביותר גדול, מגוון ומוצלח.
 
מדובר בחצי אי שמחובר ליוון על ידי גשר במערב ותעלה בשם קורניטוס במזרח. זה מקום שבו כל מלון הוא ריזורט וכל מסעדה היא טברנה. באופן לא ברור, יש כאלה שמחפשים חיי לילה שאפשר למצוא בעיירה פטרס. מי שמעוניין לגוון את הרביצה בבריכה ומשחקי ה"ביץ' וולי" שעל חוף הים בקצת היסטוריה (לא אנחנו) - יכול לנסוע לארמון ההומרי של אגממנון שבמיקנה או הארמון של נסטור בפילוס וכמובן - אולימפיה, האתר שבו החלו המשחקים האולימפיים ב־776 לפנה"ס. אז הגיעו גברים מכל רחבי יוון לתחרויות, שאז עוד לא קראו להן אולימפיאדה, והתבצעו בלי חללים סגורים או ממוזגים, בחום של 42 מעלות, בענפי ספורט מגוונים ונערכו בעירום מלא.
 
בעיקר הייתה להם משיכה לריצה וזריקת דיסקוס. כל דיסקוס שהם ראו - הם זרקו אותו למרחק רב ככל האפשר, והפכו את זה לספורט מן המניין. נראה שאם זה לא היה בעירום אף אחד לא היה מתעניין בגבר שזורק דיסקוס. אבל גבר עירום זורק דיסקוס יכול להיות גם אירוע ספורטיבי אך גם קומי במידה. 

בחזרה לימינו. שהינו במלון חמשת הכוכבים "אולימפיה וילג' אלדמר", שהוא כפר נופש פסטורלי השוכן על רצועת חוף גדולה ויש בו 40 בריכות, חלקן פרטיות. כששאלתי כל אחד מבני המשפחה מה הוא הכי אהב בחופשה, אחד אמר מגלשת מים (אני), אחת אמרה האוכל, ושניים טענו שדווקא הכי אהבו את צוות הבידור. מחוץ למלון יש טברנה וחנות מזכרות שבה אפשר לקנות זיתים בוואקום (העיר קלמטה, אגב, זה פה ליד) ושמן זית בחומציות איכותית שטרם הכרנו של 0.2 ו־0.3. קנינו הכל בידיעה שאולי זה לא ישראלי אבל גם ביוון, מסתבר, זה כחול־לבן. 

הכותב היה אורח של אשת טורס