היום, קוראים יקרים, נשחק בבובות ברבי! כן, אני יודע שזה אמור להיות הצד הגברי של כפולת העמודים הזאת, ובכל זאת אקרא מעומק הלב: אם עוד לא ראיתם, טוסו לראות את הסרט "ברבי". לא כי הוא הסרט הכי מצחיק או שנון שראיתם מימיכם, אלא מפני שהוא מבצע את הפשע המושלם: מוכר לנו בהפוך על הפוך על הפוך פמיניזם במסווה של ברבי, קבלה עצמית של מי שאתם/ן במסווה של מרגו רובי, פרודיה חברתית, אפילו נוקבת בקצותיה, במסווה של סרט לילדים - וכך הלאה: כמעט כל אבן שתהפכו בדרך, תתהפך עליכם, הצופים, בתוך מספר דקות.
בובה של לילה: "ברבי" מספק חווית צפייה נדירה ומעוררת השראה
הגיע הזמן שנודה באמת: לפעמים קל יותר לתמוך ברעיון מאשר במי שרואים עצמם כשליחיו. קל לנו לאהוב את מסורת ישראל, אבל קשה לנו להכיל חלק מהמתחסדים שמדברים בשם אלוהים. קל לנו לתמוך בשלום עם הערבים, אבל קשה לנו עם מתנגדי הכיבוש ששמאלנותם־אומנותם. קל לנו לאהוב את הסביבה ולמיין את האשפה שאנחנו משליכים, אבל קשה לנו עם אלה שמציתים את הסיגריה בעזרת גפרור בלבד, כי מצית מפלסטיק זה לא ירוק מספיק.
על אותו המשקל, קל לנו לאהוב את הפמיניזם, אבל לפעמים קשה לנו עם מי שמוליכות את הקול, למה? כי מקור המסר חשוב לא פחות מטיבו: אם לא אהבת את המגיש/ה, כנראה שתשנא את החדשות - ועם כל הקבלה של מרבית ההגות הפמיניסטית, לפעמים קשה לנו עם נושאות הבשורה. למשל מי שחושבת שאיפור או נגיעה של צבע בשיער הם בגידה בעיקרון המקודש של השוויון בין המינים, לא קל עם מי שלא מתדיינת איתנו אלא מטיחה בפנינו את המניפסט כאילו היה קללה - וכאילו אתה זה שאשם אישית באלפי שנים של פטריארכיה מדכאת, רק מפני שנולדת עם איבר מין גברי.
בעיניים רושפות שמעליהן גבות טבעיות, היא מטיחה בך את עיקרי תורתה ומצפה שתתנצל בשם המגדר כולו, מבלי לשים לב שכמוה כאנטישמית שתובעת ממך לקחת אחריות על צליבתו של ישו. הלו גברת, מתחשק לך לצעוק בחזרה, אלה בכלל היו הרומאים!
אז אפשר לטעון שזו חוכמה קטנה מאוד להפוך את מרגו רובי, שחופפת לפנטזיות של 99% מהגברים הסטרייטים עלי אדמות (אחוז אחד סובל מבעיות ראייה), לדוברת של העצמה נשית וקבלה עצמית (יש על זה אפילו בדיחה לא רעה בתסריט), אבל אני מעדיף לחשוב עלינו, הגברים, כחבורת דבילים שאמרו לה: תראו, הנה מרגו רובי במיני! והיא פערה את הפה כל כך חזק, עד שהצליחו להעביר לה בגרון חתיכה הגונה מהחזון הפמיניסטי.
היוצרים של "ברבי" לא המציאו כלום, הם אולי עשו את זה בחדות ובחן, אבל את הטקטיקה אנחנו מכירים היטב, אפילו מהשדה הפוליטי.
קחו למשל את שני המהפכים הפוליטיים שהצליח לחולל השמאל בישראל: הראשון עם יצחק רבין והשני עם אהוד ברק, כחלוף תשע שנים. רבין נמכר לציבור (בכללו כמה מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, שזו הייתה להם הפעם הראשונה להצביע) כמר ביטחון, כזה שיידע להשקיט את עזה בלי לדפוק חשבון, כלוחם האמיץ שקורותיו ומקורותיו מגיעים עד לפלמ"ח, האיש שערפאת מגעיל אותו ואדמת הגולן יקרה ללבו.
כלומר, מפרקים נכונים ומרשימים ברזומה, דרך חצאי אמיתות ועד לגיבוב של שקרים שלא היה מבייש אפילו את תועמלני נתניהו. בסוף אותו רבין לחץ בחום את ידו של ערפאת, הקביל בין מתיישבי הגולן לפרופלורים (רמז לטורבינות שהסתובבו ברמת הגולן עוד בטרם הפכו לאקט אנטי־דרוזי, בעיני המתבוננים והמתלוננים) והעביר הצבעות תוך כדי הבטחת מיצובישי לאלכס גולדפרב (או איך שלא קראו אז לעידית סילמן). גם אהוד ברק החליק בקלות בגרונותיהם של מצביעי מרכז, אחרי שאמרו להם: "תביטו, גנרל!" או "הנה החייל הכי מעוטר בצה"ל".
ואם כבר הסחות דעת, מה נאמר על נתניהו? המדינאי המתון מהאו"ם, האיש עם האנגלית הרהוטה והמשפחה שמנסה להיות גרסה ישראלית של ה"קנדיז", האיש הפרגמטי והשקול - או ככה לפחות שיווק את עצמו למצביעים מהמרכז הפוליטי בישראל, האיש שלפני הבחירות האחרונות כפה איחוד על שתי מפלגות ימין גזעניות, כך פינת להבה, רק כדי שהיום נאמין לו שאין לו ברירה והוא שבוי בידיהם (בדיוק כמו שרבין היה "שבוי" בידי פרס וביילין).
הנה כי כן, גם החיים הפוליטיים מלאים בגברים וגנרלים שבסך הכל משחקים בבובות ברבי (גם אם הן בדמות חיילים). אבל על הדרך מוכיחים שעם שיווק נכון, אפשר למכור הכל.
ובחזרה אל אולם הקולנוע: אם ברבי המקורית מכרה פנטזיה גברית לנשים, רק כדי להפוך אותה גם לפנטזיה (או לתסכול) שלהן, הרי שברבי הקולנועית עושה בדיוק את ההפך: אפילו גבר מסוג קרנף שנכנס לסרט רק כדי ללטוש עיניים במרגו רובי האלוהית, יוצא עם טעם של רות ביידר גינסבורג, ירחם האל על נשמתה החופשית.