1
ביום שלישי בבוקר קמתי, שזה כבר טוב, שטפתי בסבון כלים את התותבות והשתלים, ניגבתי את העיניים במגבונים של ד"ר פישר (איזה מחירים!) שבטח קנה כבר עוד דירה על חשבוני, שחררתי את הליחה והניקוטין שהצטברו במערכת הנשימה, השפרצתי דיאודורנט, הזלפתי קצת אפטר שייב ויצאתי קשיש בריא ורענן לשתות קפה ומיץ תפוזים על הבר של ״יוליה״ בנמל, כמנהגי מדי יום.
אני חוצה את רחוב הנמל ונכנס לחניון, שדרכו אני עובר לכיוון ״יוליה״. מברך את רונן איש האבטחה החביב לשלום, ואז זה קורה - מישהו שפך שמן על האספלט ולא השאיר התרעה לעוברים ושבים. החלקתי.
ניסיתי לעצור את הנפילה עם יד ימין, הגב נמרח על האספלט המשומן, הראש נחבט, חטפתי שוק. ניסיתי להתרומם מהרצפה והחלקתי שוב. קמתי בקושי, כואב ודואב. רונן ואיש אבטחה נוסף חשו אליי, שאלו אם להזעיק אמבולנס. הרגשתי חרא, נראיתי חרא, קיללתי את מי ששפך את השמן, אבל כאזרח טוב ביקשתי מרונן שיזמן את האחראי על הניקיון בנמל, שיכסו את השמן כדי למנוע אסון.
צעדתי בזהירות לכיוון הבר, ביקשתי מיץ תפוזים וקפה שחור וחבילת מטליות לחות כדי לנגב את השמן מידי הימנית ומחולצת הג'ינס. גברת נחמדה בשם מירב התנדבה לעזור לי. הרגשתי שכמה אנשים שהיו בסביבה הקרובה ושמעו שסיפרתי לטייקון הקולנוע משה אדרי על האירוע הסתירו חיוך של הנאה מהסבל שלי. אדרי הציע ישר לעשות סרט שנקרא לו “נפילת העצבני".
עברה חצי שעה והכתף התחילה לכאוב. פתאום למיץ התפוזים היה חרא של טעם, הקפה היה קר ותפל. ניגשתי למעקה הנמל להירגע מול המים, שהיו צלולים. בימים האחרונים הם היו מטונפים. כמה ילדים התרוצצו סביבי וצרחו כמו אינדיאנים במערבונים שיוצאים לשחוט את האדם הלבן, עובר אורח חרדי שקלט אותי איחל לי שיתלו אותי על תפילין. הכנסתי את היד לכיס חולצת הג'ינס להוציא סיגריה והסתבר לי שהקופסה נפלה בזמן שהחלקתי ואין סיגריות. זה לא היום שלי. יום שלישי בתקופה האחרונה, במקום שיהיה כדברי המאמינים האווילים “פעמיים כי טוב", הפך אצלי ליום הכי מחורבן בשבוע.
הכאב מתגבר בכתף הימנית, אני נזכר בסבל פריקת הכתף השמאלית שנמשך חודשים, גם אז זה היה באשמת העירייה, נפלתי על מדרגה שבורה בירידה לחוף מציצים, במרחק 40 מטרים ממקום התקרית הנוכחית. הגברת מירב שעזרה לי לנקות את החולצה קולטת שאני סובל, היא נותנת לי שם וטלפון של “קוסם" שריפא לה את הכתף כשסבלה מכאבים. אישה טובה, שתהיה בריאה.
אירוע ההחלקה מלמד אותי כמה אני אידיוט. נמנעתי מללכת להפגנות בקפלן אף על פי שבערה בי האש ללכת. הסיבה שלא הלכתי הייתה שכמי שמכיר את עצמו, אני אכנס לתקלים עם השוטרים, עם הרעים שביניהם, והם ישמחו להעיף אותי לכביש או לעקם לי את היד ולהוביל אותי לניידת, ובהמשך יזרקו אותי כמו סמרטוט על רצפת הרכב המשטרתי ועם המזל החרא שלי שוב תהיה לי פריקת כתף ופריצת דיסק וכאבי תופת בגב התחתון - ואני כבר לא בנוי לסבל הזה.
אז לא הלכתי פיזית להפגין. אנשים רבים שואלים אותי איך זה שאינני נמצא בקו הראשון של המפגינים כפי שהייתי מאז ימי הפגנות הפנתרים השחורים, ההפגנות נגד הכיבוש, ההפגנות למען ניצולי השואה, הפגנות הנכים, הפגנות האתיופים והפגנות אחרות למען דברים שאני מאמין בהם, והנה עכשיו ההפגנות הענקיות הכי חשובות שהיו כאן, ההפגנות להגנה על הדמוקרטיה, שהופכת בעזרת נתניהו ושות' לדיקטטורה, ואני כמו אחרון האגואיסטים מפחד להיפגע פיזית משוטרים אלימים. אני מתבייש ומודה שיצאתי פיתה או פסטרמה או סמרטוט, איך שתרצו.
אז עכשיו אני עם כתף דפוקה מהעבר הרחוק, עם כאבי גב תחתון כבר 20 שנה, עם כתף ימנית דפוקה - קטע טרי - והכי גרוע עם הרבה בושה. מפגינים יקרים, אני מתנצל, אל תיכנעו, המשיכו במאבק. אם אחטוף את הג'ננה, תראו אותי בקרוב בשורה הראשונה איתכם.
2
שנים ייחלתי שבמדינת ישראל יקום מהפכן בעל שיעור קומה, שיצליח להדליק את אש המהפכה החברתית. בעיני רוחי ראיתי צבר ישראלי שינאם כמו מרטין לותר קינג באמריקה הגזענית, שיפעל כמו נלסון מנדלה בדרום אפריקה האפרטהיידיסטית, שיוציא את ההמונים לרחובות כמו דניאל “האדום" כהן בצרפת המסתאבת, זה לא קרה.
מנהיגים חברתיים בישראל קיבלו ג'ובים ונעלמו. בימים אלו בולטים בהנהגת המפגינים משה רדמן ושקמה ברסלר. הם מצליחים להוביל סוג של מהפכה חברתית, שהולכת ומתפתחת לכיוון חיובי וגורפת אחריה אלפי צעירים נלהבים שלא עושים חשבון לממסד, למשטרה, לאיומים מצד גורמים פאשיסטיים מקומיים. זה מחמם את הלב, ככל הנראה יש בארץ המון בני נוער שמה שמעניין אותם הולך הרבה יותר רחוק משאיפה להשיג צילום סלפי עם נועה קירל.
בצד השני של המפה הפוליטית בולטות דמויות משיחיסטיות ומטורללות עם שיגעון גדלות. דמויות כמו דודי אמסלם, ניסים ואטורי, ינון מגל, גלית דיסטל אטבריאן, מאי גולן, והרשימה ארוכה־ארוכה. הם משמשים חומר גלם נפלא לתוכניות סאטירה, אבל לאנשים האלו יש השפעה על הרבה אנשים שמאמינים שהחוכמה והצדק הם בידיהם של ההזויים והמטורללים, והם מדקלמים איתם את דף המסרים מעורר הסלידה שיוצא ממקורבי ראש הממשלה למען האדרת שמו והשמצת מתנגדיו.
מלחמת האזרחים כבר כאן. עדיין מדובר במלחמה קטנה, אבל היא הולכת ומתרחבת, ומי שלא רואה את החורבן המתקרב עלינו הוא עיוור.