העולם בנוי כמסחטת כספים אחת גדולה. המטרה העיקרית של הטכנולוגיה והאנושות היא לא להתקדם, לרפא את התחלואים ולמגר את הסבל, אלא להוציא מהכיס שלי כסף. חד וחלק. זה המנגנון.

בכל פינה שאני מביט אליה, משהו או מישהו מוצאים דרך לעקוץ ממני כמה שקלים. השבוע נשברו שיאים. באחד הימים נכנסתי למייל שלי לשיטוט הקבוע, ופתאום, בלי שום סיבה הגיונית, המייל הפך מתיבת דואר למנגנון פרוטקשן אימתני המציב דרישות שלא היו מביישות את בכירי העולם התחתון. נגמר לי המקום, הצהיר בפניי הספק, ואם לא ארכוש מיידית שטח אחסון חדש שיעלה כך וכך, בתשלום שבועי קבוע, אהיה בצרות ולא אוכל להמשיך לתקשר עם העולם החיצון. כמו במאפיה - אין עם מי לדבר ולא ניתן לערער.

הדון קבע וזהו. הוצבתי בפני עובדה מוגמרת שעתידה לנגוס לי במשכורת. אני עקשן והחלטתי לא לוותר. התחלתי למחוק מידע כדי לפנות מקום. אבל כמה שעבדתי, שום דבר לא זז. מחקתי ומחקתי, אבל השטח הפנוי נשאר כשהיה. שנית, כשמתחילים לנקות ועוברים על התוכן, עולים הזיכרונות, הפרויקטים והמסמכים הישנים, שהדחקת עמוק. פתאום הם ניצבים מול הפנים וממלאים בבושה. הכל צף: תוכניות מלפני עשור שהיום היו שולחות אותי ללשכת התעסוקה על הגשתן, הגיגים לתוכניות גרועות עוד יותר שמעולם לא יצאו אל הפועל, מסרים מלאי זעם, שרבוטים אומנותיים שאפילו לא ראויים לגניזה ועוד שלל הפתעות שגרמו לאגו שלי לשקול אם לזרוק את המחשב ולצאת לגלות בפורטוגל.

בשלב הזה הפסקתי עם המחיקה. עדיף להניח למה שהיה לשקוע בתהום הנשייה. הגעתי לנקודת שבר חדשה, כשמנהלת המיילים, אם יש דבר כזה, הודיעה לי שיש לי רק עוד 2% שטח אחסון ואוטוטו הכל ייאטם לנצח. נדמה שאין ברירה אלא לשלם. קנס לא צפוי ונצחי ילווני עד מותי.

עוד זה מדבר וזה בא - פתאום הודעה מכביש 6. מתי נסעתי בכביש 6? אם הם אומרים, כנראה שהיה דבר כזה, ובהודעה - דרישה לתשלום והכי מהר שאפשר. שולם. ואז מס הכנסה כמובן. חשבתי שכבר שילמתי את חובי החודש ואזכה סוף־סוף להפוגה זמנית, ואז התרעה נוספת, עם כותרת פילנתרופית שמודיעה שפועלים למען הציבור, שיש איזה חוב שלא טופל. התקשרתי לרואה החשבון בלחץ. הוא הסביר על מקדמה שנקבעה בדרך פלא. הופיעה יש מאין. צריך לטפל והופ, העו"ש התכווץ.

בכלל, לאחרונה נדמה לי שהמעבר ליד תיבת הדואר גורם להתקפי פאניקה כלכליים. הפסקתי לגשת לאזור הכניסה לבית בלי כדור הרגעה. מה שבטוח. השיא הגיע כשלראשונה הבת הבכורה שלי התחילה לדרוש לכסף. היא צריכה ג'ובות כדי לקנות. מההלם לא הבנתי מה לילדה בת 4 ולמזומן, אך מתברר שעם הזמן היא יצרה לעצמה רשימה שלא הייתה מביישת ילדת בת מצווה בבוורלי הילס. בקיצור, גם הזירה הכי תמימה בבית הפכה למנגנון פיננסי חד־צדדי. שיהיה לי ולבנק בהצלחה.

עוד הערה קטנה לסיום. הפאניקה מהמהפכה המשטרית/הרפורמה המשפטית, מורגשת ובגדול. “רילוקיישן" הפך אצל מכרים רבים שלי ממונח ערטילאי שמעלים מדי פעם לעניין אמיתי. יותר ויותר אנשים לא רק מבררים, אלא גם עושים. אנשים טובים. חשובים למשק ולמרקם החברתי כאן. זה קורע את הלב, אבל מה לעשות? יש פחד גדול, היסטריה, לגבי העתיד כאן. 

כשהאווירה הזאת ניכרת, אני נזכר במה שאבא שלי נהג לומר לא פעם. הוריי חיו שנים בארצות הברית. אני נולדתי שם. הייתה להם שגרה לגמרי לא רעה מעבר לים, הן מקצועית והן כלכלית. אבי עשה חיל בתחומו, ואמי התפתחה, עבדה ולמדה. אני הייתי קטן מדי בשביל לחוות דעה על איכות הקיום שם, אבל לאחיות שלי, כך הן סיפרו, היה טוב. למרות זאת אבי מעולם לא דיבר בערגה על הניכר. הוא סיפר שהרגיש זר. על אף האנגלית המצוינת שלו והעמדה המרשימה שהגיע אליה, שאלו אותו בקביעות מאין המבטא המוזר שבפיו ומה ארץ המוצא, והוא היה צריך להסביר. בכל פעם מחדש הזכירו לו שהוא אחר. זה נגמר רק כששבנו ארצה.