פיראס מקסד ממכון המזרח התיכון בוושינגטון פתח השבוע בהערה חדה: נורמליזציה ביחסי ישראל וסעודיה אינה שאלה של אם, אלא שאלה של "מתי ואיך". ההערה מלמדת על מגמה: קהילת יחסי החוץ האמריקאית הסבה השבוע מבט למה שמתפתח בציר וושינגטון־ריאד־ירושלים. קהילת יחסי החוץ האמריקאית מתייחסת לפעילות של ממשל הנשיא ג'ו ביידן בציר הזה ברצינות. גם הקהילה המקבילה, הקטנה הרבה יותר, שמחוברת למקבלי ההחלטות בירושלים.
ומה על הסעודים? הם זיהו הזדמנות. הם זיהו עיתוי. ג'ו ביידן נכנס למערכת בחירות ארוכה, לא פשוטה, מול יריב שיכול להתגאות בהישג משמעותי: הסכמי אברהם. אם למישהו היה ספק, בא סקר ה"ניו יורק טיימס" השבוע והעיד שכהונה נוספת של דונלד טראמפ היא אפשרות ממשית. כמו בהימור של צל"ש או טר"ש, כך טראמפ מהמר על החדר הסגלגל או תא הכלא. מצד אחד הסקרים מעידים שכנראה יהיה המועמד הרפובליקני, שאינו מפגר בהרבה אחר ביידן בדעת הקהל הכללית. מצד שני, חבר מושבעים באטלנטה יושב כדי להחליט מה יהיו סעיפי האיום נגד טראמפ בחשד – שבואו נודה, הוא לא חסר ביסוס – שניסה להטות את תוצאות הבחירות הקודמות במדינה.
ביידן צריך להרחיק את הסעודים מסין, וצריך הישג לבחירות. מה ישראל צריכה? גם היא צריכה הישג, שישכיח לרגע את המחלוקת הפנימית הקורעת אותה. ישראל תאמר שהסכם נורמליזציה מסיים למעשה את הסכסוך הישראלי־ערבי. ותהיה בזה מידה של צדק, כי האיראנים אינם ערבים, גם אם יש להם כמה גרורות ערביות שמצדדות בהם. ומצד שני – הסעודים בכלל לא מדברים על "נורמליזציה". הם מדברים על "אינטגרציה". הגישה המעשית תהיה לומר על ההבדל הזה "טומייטו, טומאטו", מה זה חשוב. הגישה החשדנית תהיה לומר על ההבדל הזה "שוב הסעודים רוצים את היחסים האינטימיים, אבל בלי להיראות יחדיו בציבור".
כדי להיראות יחדיו הם יבקשו הישג שיכול לרכך את הביקורת הציבורית. הם לא מזכירים "נורמליזציה", משום שזה מושג שיש לו יחסי ציבור גרועים. מה שמעיד שהם רגישים לדעת הקהל. אם ישראל תתעקש על "נורמליזציה", על "שלום", על מילים שיש להן משמעות סמלית, היא תצטרך לשלם לסעודים במטבע קשה. בכלל – הסעודים מבקשים תשלום במטבע קשה. במצב הדברים הנוכחי הם המוכר המחזיק סחורה לוהטת, וארה"ב וישראל הן הרוכשות הפוטנציאליות. לא שאין להן מה להציע בתמורה, בהחלט יש, אבל כרגע השוק הוא שוק של מוכרים. הלקוחות לחוצים, למוכר יש זמן. ביידן יודע שזמנו, אולי, קצוב. בנימין נתניהו יודע שרק הישג בסדר גודל כזה, אולי, ישכנע את הציבור (ולא את כולו) שהוא עודו מנהיג "משכמו ומעלה". אם שני אלה רוצים, הסעודים מוכנים – בתנאים שלהם.
מה יהיו התנאים? קודם כל, לא פחות ממה שיקבלו ממנהיג אמריקאי אחר, קרי, טראמפ, ולא פחות ממה שיקבלו ממנהיג ישראלי אחר, קרי, בני גנץ. אם יציעו להם פחות, מוטב להם לחכות. כי יכול להיות שטראמפ וגנץ זה עניין של שנה־שנתיים. ואם לא, תמיד יוכלו להציע את אותה סחורה במחיר נמוך יותר, כאשר הם יהיו יותר לחוצים. מכאן צריך לשאול: לאילו תנאים יסכימו טראמפ וגנץ?
בנוגע לטראמפ קשה לענות על השאלה, וגם הקונגרס לא נלהב לתת מתנות לסעודים. אבל אם מדברים על טראמפ, כדאי לזכור שהסכמי אברהם עלו לישראל בוויתור על סיפוח בשטחים, וכדאי לזכור שטראמפ מחזיק במגירה תוכנית שלום שהוא יכול לשלוף מחדש. זוכרים מה אמר בצלאל סמוטריץ' על תוכנית טראמפ? "תוכנית טראמפ לא טובה, ולו היינו נדרשים לאשר אותה בממשלה או בכנסת, היינו מתנגדים לה בכל כוחנו. זאת תוכנית שבקצה שלה יש הקמת מדינה פלסטינית - דבר שלא ניתן בשום פנים ואופן שיקרה".
לנתניהו אין ממשלה שתסכים לקבל את תוכנית טראמפ, ולכן לא בטוח שיש לו ממשלה שתסכים לקבל את תוכנית בן סלמן בגיבוי ביידן, שלא תוכל להיות פחות אטרקטיבית מתוכנית טראמפ. על זה אומרים האמריקאים: מצוין, שתקום בישראל ממשלת אחדות, ונרוויח שתי ציפורים – גם ניירט את איתמר בן גביר, גם נקבל אינטגרציה.
כרגע, לתוכנית הזאת אין באופוזיציה קונים. גנץ ויאיר לפיד ודאי יצביעו בכנסת בעד הסכם עם סעודיה ויספקו לנתניהו את הרוב הדרוש. אבל הם לא יתחייבו לספק לו רשת ביטחון נגד קריסת הקואליציה שלו. כך שאם נתניהו יחליט להתקדם בנתיב הסעודי, בהנחה שיתבע ויתורים משמעותיים ביהודה ושומרון, הוא יוכל לעשות זאת רק אם ייקח סיכון. רק אם יחליט שהוא הולך על זה גם אם מדובר באקט אחרון, גרנדיוזי, מורשתי, שאחריו תיתכן התרסקות.
נדמה לכם שנתניהו מוכן למהלך כזה? נדמה לכם שהבשיל לאירוע שבו יסכים להעלות את עצמו על מזבח האינטגרציה? אולי. אבל לא כך מעידים מעשיו בחמש השנים האחרונות.
יש גן עדן?
ננסה הפסקה, התנתקות לרגע מהמשבר החברתי־פוליטי. הוא כמובן חשוב יותר מכל דבר אחר שקורה כרגע. אבל אי אפשר לעסוק רק בו, ויותר מזה, מי שעוסק רק בו עלול להחמיץ היבטים אחרים של המציאות שמשפיעים גם על המשבר. כמו אמונה.
כן, אמונה משפיעה על המשבר שלנו. אמונה במובן הרחב. שהרי, קל להבחין בכך שקבוצת התומכים בממשלה ובמהלכיה שונה באופייה ובאמונותיה מקבוצת המתנגדים לממשלה ולמהלכיה. ועוד קל להבחין בכך שבישראל מתרוצצות גרסאות רבות של אמונות רבות. המדינה אומנם "יהודית" (ודמוקרטית, לא שכחנו), אבל מה כוללת רשימת המרכיבים של היהודיות שלה, זה שנוי במחלוקת. ואיך מתיישבת רשימת המרכיבים הזאת עם אמונות ודעות בעניינים של רוח, גם זה לא תמיד ברור. אז חשבנו שכדאי לברר.
במה מאמינים הישראלים? אנחנו מתמקדים כעת בעיקר באמונות של הרוב היהודי בישראל, אבל מעניין לא פחות להבין גם את אמונותיו של המיעוט הלא־יהודי. סקרים קודמים לימדו שבערך שמונה מכל עשרה יהודים אומרים שהם "מאמינים בא־לוהים" (אנחנו מקפידים על מקף, כדי לכבד את מי שקשה להם לקרוא את המילה הזאת ללא מקף בטקסט שאיננו מתוך ספר קודש). אוקיי – אז הם מאמינים. אבל מה זה בדיוק אומר? האם הם מאמינים בלי ספק או עם ספק? האם האמונה בא־לוהים משמעה אמונה בעוד דברים?
ניתן דוגמה: גן עדן. האם המאמינים בא־לוהים מאמינים גם ברעיון של גן עדן, או גיהינום, או שניהם? סקרים שנערכו באמריקה בעשורים האחרונים מלמדים שהרעיון של גן עדן וגיהינום מאבד תומכים ואוהדים. לפני קצת יותר מ־20 שנה, שבעה מכל עשרה אמריקאים אמרו שהם מאמינים, או מאמינות, שיש גיהינום. עכשיו פחות משישה מכל עשרה מאמינים בזה.
כפי שמלמדים נתוני מכון הסקרים גאלופ, גם שיעור המאמינים בא־לוהים, בשטן ובמלאכים נמצא בירידה באמריקה. כל מה ששייך לעולם המטפיזי נמצא בירידה. אומנם, יחסית למדינות אחרות במערב (כלומר, מדינות אירופיות), ארה"ב היא מדינה יחסית דתית. אבל גם בה ניכרים סימני המודרניות, החילון, השחיקה באמונות בעל־טבעי.
ומה אצלנו? יש מגמות שאנחנו מכירים. מצד אחד, תנועה הדרגתית של החברה המסורתית־חילונית לכיוון החילון. מצד שני, יתרון דמוגרפי משמעותי לקבוצות שמתנגדות לחילון. קל יחסית לזהות את המגמות האלה כשבוחנים פרקטיקה: כמה ישראלים נוסעים בשבת (מיעוט), כמה ישראלים עושים קניות בשבת (רוב), כמה ישראלים צמים בתשעה באב (מיעוט). את הפרקטיקות האלה אפשר לבחון על פני שנים, ולזהות מה עולה ומה יורד, תוצאה של חילון בצד אחד וצמיחה דמוגרפית בצד השני.
שאלות של אמונה מורכבות יותר. האם מי שאינו נוסע בשבת בהכרח מאמין שיש גן עדן? האם מי שעושה קניות בשבת בהכרח מאמינה שאין לאדם נשמה? יש מן הסתם קשר בין אמונות לבין פרקטיקה של מסורת ודת, אבל כנראה שאין התאמה מלאה. ובכל מקרה, זה מה שאנחנו רוצים לבדוק. זה מה שאנחנו מקווים שתסייעו לנו לבדוק. כי כאמור, השאלון מרתק, והמסקנות יהיו מרתקות. ואין זמן מתאים יותר לשאלון כזה מהימים שבין תשעה באב לבין חודש אלול ובואם של חגי תשרי.
השאלות שננסה להתמודד איתן יסייעו לנו להבין עד כמה אתם מאמינים שמה שכתוב בתנ"ך אכן קרה במציאות. האם ירד מן מהשמיים שבני ישראל אכלו ממנו? האם אליהו הנביא עלה בסערה השמיימה? יש מי שיאמרו שכן, יש מי שיתלבטו, יש מי שיניחו שלא. כמובן, לא לכל שאלה כזאת יש תשובה מוסמכת. ובכל זאת, יש אירועים שהיסטורית אין קושי לדמיין.
נניח, שהיה עם שקרא לעצמו "בני ישראל" ושירת כעם של עבדים במצרים. זה אירוע שקל לדמיין, גם אם עוד לא נמצאו לו ראיות היסטוריות, משום שאין שום דבר שחורג מגדר הטבע באירוע כזה. לעומת זאת, אירוע כמו "שמש בגבעון דום" – יהושע מורה לשמש לעצור באמצע השמיים והיא עוצרת – הוא אירוע שיותר מסובך לדמיין. קודם כל כי היום אנחנו יודעים שלא השמש נעה, אלא כדור הארץ מסתובב. כך שיהושע היה אמור לומר "ארץ דום" ולא "שמש דום". וחוץ מזה שבמקרה הזה מדובר באירוע שחורג מגדר הטבע. הוא מחייב לשאול: האם אנחנו מאמינים שיש אירועים שחורגים מגדר הטבע?
זהו, נדמה שהרעיון ברור: אנחנו שואלים שאלות מעניינות על האמונות שלכם, אתם משיבים. למה שלא תרצו להשיב על שאלות כאלה? למה שלא תרצו לסייע במחקר מעניין כל כך על החברה שלנו? בטח שתרצו. בין שאתם חושבים שיש גן עדן – ובין שאתן חושבות שאין – סרקו את הקוד ובואו להשיב.
מאחדים מקוטבים
הדירוג הולך כך: חילי טרופר, יואב גלנט, משה ארבל, בני גנץ ומנסור עבאס, זו החמישייה הפותחת. מכנה משותף? הם לא מאותה מפלגה, לא מאותו מחנה, לא מאותה עדה, לא מאותה אמונה. כולם גברים, אבל זה נראה לי מקרה. כולם יחסית מנומסים. זה לא מקרה. מכנה משותף: יחסית מנומסים, לא צועקים, לא משתלחים. אישי ציבור שהתלהמותם אינה אומנותם.
זו התוצאה המעודדת של מדד המאחדים, מיזם של עמותת דרך שירה בנקי, בביצוע אתר המדד. זה מסוג הפרויקטים שאנחנו אוהבים להשתתף בהם. מטרתו לנטר את עמדת הציבור ביחס לתרומה של אישי ציבור לאחדות בישראל. ביום ראשון העלינו לאתר המדד את הדירוג המלא של אישי הציבור, 25 במספר, המבוסס על נתונים שנותחו ושוקללו על ידי פרופ' קמיל פוקס.
החמישייה השנייה: דוד ביטן, מאיר כהן, קארין אלהרר, גדעון סער ואריה דרעי. גם אלה אישים שפחות מתלהמים. פחות ממי? תראו מה קורה בחמישייה שסוגרת את הרשימה: איתמר בן גביר, מרב מיכאלי, אביגדור ליברמן, גלית דיסטל אטבריאן ואיימן עודה. אחד מעליהם: שמחה רוטמן. הצליח לחמוק בהפרש על חוט השערה. אבל דבר מעניין קרה כאן: הציבור אומנם מקוטב מאוד, לא תמיד ענייני בדירוג האישים. ומצד שני, באיזו דרך משונה הרשימה נראית הגיונית. רובה הגיונית. אכן, הפחות מתלהמים, פחות מקטבים, הגיעו לפסגה. אכן, היותר מקטבים הידרדרו במורד הרשימה.
כאמור, את הציונים במלואם, כולל כמה חתכים מעניינים לפי דירוג של אוכלוסיות שונות, תוכלו למצוא באתר המדד. אבל כמה מהם שווה להבהיר בניתוח נוסף. הם מאירי עיניים. בחרנו להציג טבלה אחת ולהסביר מה רואים בה. מימין, הדירוג של תומכי הקואליציה. משמאל, הדירוג של תומכי האופוזיציה. בכחול, את המדורגים שהם אנשי קואליציה. בחום, את האישים שהם חברי אופוזיציה. מה קופץ מיד לעין? כמה אנחנו מקוטבים. שאלנו: מי מאחד ומי מפלג? קיבלנו רשימה שמבוססת קודם כל על אהדה פוליטית. תומכי הקואליציה דירגו בכל החלק העליון של הרשימה רק כחולים – אנשי קואליציה. היחיד שהצליח לחמוק איכשהו לתוך הדבוקה הקואליציונית הוא חילי טרופר, שהקדים את דוד ביטן. זה הכל.
ובצד השני, לא תמונת מראה, אבל גם לא רחוק מזה. תומכי האופוזיציה קצת יותר נדיבים כלפי אישי הקואליציה. אומנם, גם בדירוג שלהם כל תחתית הרשימה שמורה ליריבים הפוליטיים, אבל יש יותר חמקנים שהצליחו להסתנן משורות הקואליציה במעלה הדירוג של תומכי האופוזיציה. יואב גלנט במקום החמישי המכובד, מן הסתם בזכות עמדתו בשאלת הרפורמה המשפטית. אבל גם ביטן (מאותה סיבה), ארבל (משום שכולם מבינים שהוא שר ענייני שבא לעבוד ולא לריב), ואוחנה (ששומר על טון ממלכתי בדרך כלל).
מצד אחד – תמונה קצת מייאשת. מה, אין לכם עמדה בשאלת האיחוד/פילוג שמנותקת מהשאלה במי אתם תומכים פוליטית? מצד שני – תמונה שמלמדת על כוחם של איזונים ליצור בסופו של דבר רשימה הגיונית. כי נכון, תומכי האופוזיציה דירגו את אוחנה רק במקום ה־13. ומצד שני, זה גבוה יחסית לדירוג של רוב חבריו בקואליציה. ובמקביל, תומכי הקואליציה דירגו את אוחנה ראשון. דירוג הגיוני, שהרי הוא גם משלהם וגם לא מתלהם. כך יוצא שבסך הכל אוחנה מקבל דחיפה חזקה למעלה מתומכי המחנה שלו, ולא מקבל בעיטה חזקה למטה מתומכי המחנה השני. הנה, זה סוד הדירוג הגבוה: להיות מקובל על המחנה שלך, ולא מדי בלתי־מקובל על המחנה השני.
מה שמייצר פה ושם הפתעות. כמו הדירוג המאוד גבוה של אוחנה גם על ידי תומכי המפלגות החרדיות. הנציגים שלהם בכנסת אולי הסיטו מבט כאשר אוחנה דיבר על משפחתו הגאה ביציע, אבל הבוחרים החרדים מיקמו אותו שלישי בסולם המאחדים (וגבוה למדי גם בשאלה אם הם רוצים לראות אותו בעמדת הנהגה). ועוד הפתעה מעניינת: תומכי הליכוד דירגו את מנסור עבאס במקום בהחלט סביר בהתחשב במי שהוא ובמה שהוא מייצג. מסתבר שהכעס שלהם על הקמת ממשלת בנט־לפיד בתמיכת עבאס היה אומנם גדול, אבל לא אישי. ואם אישי – כעסו יותר על לפיד ועל בנט, לא על עבאס, שהצטרף אליהם. איש האופוזיציה היחיד שדורג מעל עבאס על ידי תומכי הליכוד הוא חילי טרופר.
ולפעמים ההפתעות הן דווקא במה שלא אמור להפתיע. לגלית דיסטל אטבריאן יש מן הסתם הרבה יתרונות, אבל שיח מתון ומכבד אינו אחד מהם. תומכי האופוזיציה השליכו אותה לתחתית הרשימה. תומכי הקואליציה השליכו אותה לתחתית הרשימה של אישי הקואליציה, שהיא אומנם אמצע הרשימה כולה, אבל בכל זאת מרמזת על מה שהם מבינים ביחס אליה. ואת אותו מהלך אפשר לזהות גם ביחס לאביגדור ליברמן. תומכי הקואליציה כמובן דחקו אותו לתחתית, אבל גם תומכי האופוזיציה מזהים ששיח מאחד זה לא בדיוק התכונה שמאפיינת אותו. יכול להיות שליברמן חושב שזה לא חשוב. יכול להיות שגם אתם חושבים שזה לא חשוב. יכול להיות שחלק גדול מהמדרגים היו אומרים לכם שהימים האלה מחייבים חידוד, התלהמות, בוטות וכוחנות. אבל אפילו אם הם חושבים כך, טוב לראות שהם יודעים לזהות – כקולקטיב – מי מאחדים ומי פחות.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, גאלופ, סקר "ניו יורק טיימס", מאקו, המגזין "National Interest"
[email protected]