זה אולי הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי. הסרט הוא "המזח". סיפור הקרב ההרואי של מוצב בתעלת סואץ המותקף על ידי המצרים במלחמת יום הכיפורים. הרבה שנים חיכיתי לסרט ישראלי כזה, שיספר את הסיפור הגדול ביותר שלנו, את הדרמה של חיינו, של האנשים הצעירים שלנו, ובצורה כזו נכונה. במקום סרטים כאלה קיבלנו סרטים ישראליים שמתארים משברי חיים של אנשים בודדים ושבורים. במקום לראות גיבורים אמיתיים קיבלנו אנטי־גיבור אחרי אנטי־גיבור, כולם דומים זה לזה באפסותם הקטנה, עד שגבורה אמיתית היא לעשות סרט על גיבור שאיננו אנטי־גיבור.
"המזח": סרט מרהיב על הסיפור שכמעט הושתק ממלחמת יום הכיפורים
"צעקות בערבית וקליעים על הדלתות": רגעי הפאניקה בקרב על מוצב החרמון נחשפים
"המזח" מספר על מוצב שחי לו בשלווה ובאשליה, במדינת ישראל של 1973, ולא רואה את הברור מאליו ולא רוצה לראות. החיילים בסרט מזהים תנועות של צבא מהצד השני, מדווחים, אבל עונים להם מהפיקוד שהכל ידוע, וזה רק תרגיל, ומבקשים מהם להפסיק לנדנד. בראש המוצב עומד קצין צעיר, סגן שלמה ארדינסט, מפקד פלוגת יוצאי ישיבות הסדר, ואל המוצב מגיע רופא במילואים, שמו ד"ר נחום ורבין. הסרט הוא על פי ספר שד"ר ורבין כתב אחרי כן. במוצב הזה כולם היו גיבורים.
למרות שהסרט לא מסתיר חייל או שניים שלא היו מסוגלים לעמוד בלחץ. זה סרט שבמרכזו רופא צבאי. ליאור חפץ, הבמאי שגם כתב את התסריט, אמר בפירוש בערב ההקרנה: "רציתי לעשות סרט על רופא צבאי, כיוון שאבי היה רופא צבאי, ואני עצמי הייתי חובש קרבי", והסרט אכן מוקדש לאבא הרופא הצבאי הזה, בהערצה ראויה להערכה של בן לאביו. גם הגיבורים האחרים זוכים בסרט להוקרה. חיילים שלחמו היו באולם, ואחד מהם, הצנחן אורי אהרנפלד, גם סיפר לפני ההקרנה על אותם ימי לחימה הרואיים לצד אותם אנשים נפלאים.
את הסרט ראיתי על מסך גדול, ענק, ואני מצטער שעוד מעט הסרט יוקרן כסדרה בטלוויזיה בערוץ כאן 11, במסכי טלוויזיה קטנים. "המזח" עומד להפוך מסרט מהודק לסדרה בת כמה פרקים. זה סרט למסך גדול, אבל אני מנחם את עצמי שמסכי הטלוויזיה היום ענקיים, ותמונותיהם חדות.
כל אחד צריך לראות את הסרט. את הגבורה של חיילי העם. כן, גם את עליבות הפוליטיקאים של אותם ימים הנרמזת בסרט.
אלה היו ימים שבהם ישראל הייתה גדולה, אבל גם קטנה הרבה יותר במספר התושבים שצריכים להגן עליה. היינו אז כשלושה מיליון. ישראל נשלטה אז עדיין על ידי ההגמוניה הפועלית, כפי שזה נקרא אז בגלוי, הגמוניה שלא התביישה כלל בדרישתה להיות הגמוניה שערכיה וגינוניה, הם ורק הם, צריכים לשלוט.
ישראל הייתה אז פחות דמוקרטית, לישראלים היה אסור להחזיק מטבע זר, הייתה מועצה לביקורת סרטים ומחזות, השלטון אפילו אסר על ישראלים לראות טלוויזיה בצבעים והתקין בכל מכשיר טלוויזיה צבעונית התקן שמחק את הצבע והפך את השידורים לשחור־לבן.
זו הייתה ישראל שלפני הקפיצה הדמוקרטית הגדולה שהביא שלטון הימין יותר מאוחר, אבל זו הייתה ישראל מאוחדת יותר. על המוצב מגינים חיילים שחלקם הגדול דתיים. איש במוצב לא בודק מעמד חברתי אצל החייל השני. זה לא מסר שיוצר הסרט בנה כדי להשחיל את דעתו. זה פשוט הסיפור האמיתי.
תוך כדי לחימת הגבורה של המוצב, החיילים שומעים בקשר על חיילי מוצבים שכנים שנהרגים עד האחרון בהם. הם שומעים גם את ההתחמקויות של המפקדה שמבטיחה עזרה, אבל עזרה לא מגיעה. חיל האוויר לא עוזר להם, הארטילריה לא פועלת. הם לבד. לבסוף הם מחליטים להיכנע. זה יוצר לסרט מעין הפי אנד, כי אחרי 40 ימים בשבי המצרי כולם חוזרים הביתה. מלבד אלה שנהרגו בקרב.
הבמאי סיפר בהקרנה על קשיים בהפקת סרט כזה בתקציבים ישראליים, למרות סיוע, בעיקר מ"פרויקט הקולנוע של קרן רבינוביץ'"; סיוע שהוא קיבל מהם אפילו בשלב המוקדם של פיתוח התסריט. הוא סיפר על צילום הסרט במוצב קיים מול גבול ירדן ועל שתילת תעלת סואץ ממול בעריכת וידיאו. התוצאה אמינה. הוא סיפר על איתור טנק צה"לי מאותם ימים, ואז קילוף של שכבות המגן כדי שהטנק ייראה ויפעל כמו באותם ימי לחימה ב־1973.
מה הלקח מהסרט לימינו? הכל. כל דקה. אפילו העובדה שהסרט מתחיל בפרקליטות ובהתנהגות יהירה של אנשי משפט מול הרופא ששב מן השבי, כשהם פונים אליו באותו טון שהופך כל אדם לחשוד. בעיקר: זה סרט שפשוט מזכיר לנו מה חשוב.