כלי אפקטיבי בארגז הצעצועים של תנועת ה"התנגדות" הישראלית הוא הזמבורה, שמסוגלת להציק ולהטריד ברמות בלתי נסבלות. קשה למוח האנושי לשאת את הסתערותה האגרסיבית על חוש השמיעה, ובמוקדם או במאוחר הוא פוקד על בעליו: "ברח!", וזה אכן נענה לפקודה.
"מחאת הבננות": פעילי ימין יפגינו מול ביתה של הנשיאה חיות
"מבצע ניגוד עניינים": המפגינים חסמו את איילון צפון לתנועה | צפו
הבריחה במצבים אלה לפעמים מהירה מזו הבאה בעקבות הטרדות מסוג אחר, כמו צעקות רמות הבוקעות מגרונותיהם של המתקבצים סביב שולחנו של חבר כנסת או של שר היושב במסעדה בניסיון תמים למצוא לו ולמשפחתו רגעי שלווה אחדים (שלווה? לאחד ממחריבי הדמוקרטיה המהותית? הצחקתם אותם).
למען ההגינות יש לציין שקהל התוקפים בדרך כלל ממהר לפנות לשר או לח"כ דרך מילוט אל האוויר החופשי, כי אחרי ככלות הכל מדובר באנשים נאורים, גם אם הם נאלצים מדי פעם לפעול באופן הפוך ולחסום את דלת ביתו של אותו ח"כ או שר כדי למנוע ממנו להגיע לכנסת.
מטרת המעשים הללו היא משולשת: להפחיד את איש הציבור לבל יעז להמשיך לפעול למען בוחריו ותומכיו החשוכים, שאחרת חייו ייהפכו לבלתי נסבלים; להזהיר כל חבר אופוזיציה מתלבט לבל יתפשר עם כוחות הרשע; ולהרתיע כל אדם מוכשר מלהיכנס לחיים הציבוריים בצד הלא נכון, למקרה שהוא שוקל צעד כזה. מה, כך אתה רוצה להעביר את ימיך – עם זמבורה באוזן ובלי להצליח לאכול ארוחה? אה, אינך רוצה? אז אל תיכנס. ואכן, הוא כמעט אף פעם אינו נכנס.
הזמבורה כמובן משמשת גם להשתקת הקול בפועל. בבקשה, יעמוד בגאון איש הציבור (כזה שזוכר לשים אטמים באוזניו) מול שאון הצפצופים – האם מישהו בכלל ישמע אותו? ולמקרים שאין בנמצא זמבורות ממשיות, לא נורא. אפשר עדיין לפעול על פי העיקרון המנחה של גירוש בכוח של הדובר מן הבמה. די בשמונה חבר'ה שיעלו לבמה ויתקרבו אל הדובר בצורה מאיימת כדי שהלה ילך לו לדרכו ולא ישמיע את דברו.
כמובן, עדיף להימנע מראש מן הצורך לנקוט צעד שכזה שעלול, אֶפֶּס, לעורר אסוציאציות עם פועלו של בניטו מוסוליני – מה שלא לעניין, כי מוסוליני, מאז שנולד הימין הציוני, בכלל שייך לו ובשום אופן לא לטובים. לכן, הדרך להימנע היא פשוטה – לא להזמין דוברים ימניים. שהרי ממילא, דעה בלתי לגיטימית אינה צריכה להישמע בפורומים פלורליסטיים, מן הסיבה הפשוטה, שהיא... אינה לגיטימית. למי שמתקשה להבחין בין לגיטימי והיפוכו, יוצע לו ללכת עקב בצד אגודל אחר הכלל שהתווה בית המשפט העליון, שהעמדה של הציבור הנאור היא העמדה הנכונה. אין פשוט מזה.
עקרון הזמבורה – זאת אומרת הרמיסה של הדעה הנגדית – קיים אצלנו מאז הקמת המדינה, עוד לפני שנולד השימוש הפוליטי בכלי המצפצף. כך מככב העיקרון באקדמיה, כך במוסדות התרבות למיניהם, כך בפרקליטות ועוד. וכך כמובן בתקשורת האלקטרונית, שבמשך עשרות שנים מנעה מן הימין דריסת רגל בִדְמות שדר, עורך או מראיין ימני (למעט פה ושם נציג סמלי או כנוע). עכשיו, כשיש ערוץ טלוויזיה שמבטא עמדות של הימין, מנסים לסגור אותו, או לחלופין להחלישו עד כמה שניתן.
ואם ברדיו 103FM מרשים למישהו כמו אראל סג"ל לשדר לציבור של תל אביב וסביבתה, אז מתקילים את סג"ל בבואו לצאת ממתחם תחנת הרדיו כדי להגיע אל תוכניתו בערוץ 14 וחוסמים את דרכו – בלוויית שאון זמבורות וצעקות, כמקובל. כמו הילד ההולנדי, כך גם הפלורליסטים הנאורים – עומדים על המשמר וסותמים כל פרצה מסוכנת.
רוב הציבור בארץ מוצא דרך לעקוף את הזמבורות, הווירטואליות או האמיתיות, בעיקר באמצעות האינטרנט. אבל המיעוט המפגין והמאמין – נדמה לפעמים שהוא שבוי בתוך תיבת התהודה שלו עצמו, המונעת ממוחו, המוצף ברעש הזמבורות והססמאות הקולניות, לקלוט דברים שמחוץ לה. וכך – הקשבה בנחת לטיעון מנומק, קריאת הסבר מסודר בצורך ברפורמה, או האזנה במשך חצי שעה או שעה לפודקסט שניתן על ידי בקיאים בתחום – זה כבר מעל לכוחותיהם של רבים מתוכו.