אני אוהב את הדרך שעשתה מאי גולן עד לשולחן הממשלה, בהכירי את השכונות שבהן היא גדלה, הדלות, הבתים המטים לנפול, מוסדות החינוך העלובים. כל אלה לא השאירו הרבה סיכויים למי שביקש לצלוח את הפערים החברתיים ולהגיע לאן שהילדים שהתגוררו במקומות עתירי הזכויות הגיעו אליהם בלי הרבה מאמץ.

לכן, כשראיתי את שתי הנשים שהתנפלו על אמה של מאי גולן בנתב"ג הבנתי, ביתר שאת, שמשהו רע במיוחד עובר על החברה בישראל, ושזה צריך להפחיד את כולנו. השנאה בעיניהן של אלה שהתנפלו על מאי גולן ועל אמא שלה לא הייתה מובנת לי. היא לא הייתה קשורה לחלוטין, למיטב התרשמותי, לשינוי שנעשה בחוק יסוד: השפיטה.

באותה מידה לא הבנתי את אלה שטרחו להגיע לנווה אטי"ב כדי להפגין נגד ראש הממשלה שנפש שם. שום דבר רציונלי לא היה בהפגנה הזאת. ראיתי אנשים שאין להם, מן הסתם, דאגות פרנסה. מישהו מימן את הוצאות שהייתם שם. לא המפגינים הביאו לשם את האוהלים.

אני גם מרבה לעקוב אחר החוליגנים, בעיניי, שמטרידים חברי כנסת ושרים ומסתננים לכינוסים כדי “לפוצץ" אותם ואני שואל את עצמי לאן הם רוצים להגיע. הטייסים והרופאים ושאר הסרבנים לסוגיהם השונים, הרי מה שבאמת מפריע להם, לדעתי, הוא לא הגבלת האפשרות להוציא ראש ממשלה מכהן לנבצרות. אז מה כן?

חכמים ממני בוודאי כבר יודעים את התשובה, והיא לא קלה לעיכול. החשש מאובדן השליטה לטובת קהלים שעד כה נמצאו בשולי הקונצנזוס החברתי. זה נכון שהמהפך, כביכול, התרחש ב־1977, כשמנחם בגין הוכתר כראש הממשלה. אבל זה לא היה מהפך אמיתי. כל מוקדי הכוח נשארו בידי האליטה. בגין לא ניסה לפגוע בזכויות היתר שלה. עשרות המיליארדים שקיבלו הקיבוצים כדי לסלק את חובותיהם זרמו ללא הפרעה.

בראשית שנות ה־90, כשממשלת רבין־פרס הלכה על הסכם מטורף עם יאסר ערפאת, שוב לא ספרה החונטה הסגורה לכניסת “אחרים" את הציבור שנשאר מאחור בפריפריה החברתית. מה שמזכיר לי שחלק לא מבוטל מ"קורבנות השלום" - הגדרה מזעזעת שנטבעה אז - באו מהשכבות המרוחקות מעוגת השלטון. באוטובוסים המתפוצצים לא נסעו אלה שהובילו לקטסטרופה הביטחונית.

אני יכול להוסיף עוד דוגמאות, אבל אסתפק רק באחת: את ההחלטה לגרש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון, שוב קיבלה חונטה מדושנת - ואת מחירה שוב שילמו אלה שדעתם לא נחשבה בעיני מי שסובר, גם היום, שלשלטון הוא נולד לנצח.

עם קהילת “הלשעברים", זאת שהפנסיות התקציביות מרפדות את יכולתה להשתתף בהרפתקאות משונות, איש לא בא חשבון. מובילי הכישלונות הסדרתיים אף פעם לא נפגעים. הסומק חוזר לפניהם בכל פעם מחדש. השנאה למי ש“לא משלנו" עושה להם את זה.

כך או אחרת, קצת באיחור, זה יקרה הפעם, מה שלא קרה בימיו של בגין.