לא נועלים את להקת הרוק האמריקאית הטובה ביותר כדי להיות המנהל המוזיקלי של סרטי מרטין סקורסזה. זה מה שעשה רובי רוברטסון ב־1976, הקים עליו את כעסם של חבריו ללהקה וגזל מאיתנו שנים של הנאה. הוא הזמין את סקורסזה לתעד את טקס האשכבה המוזיקלי, וסקורסזה הצליח לפתות אותו לנטוש את חיי היצירה המתישים והדרך שאינה נגמרת, לטובת הוליווד; חיים בין הדקלים לגלים ואורגיות קוקאין. שניהם היו פרודים מנשותיהם ויחד הם הסניפו את העיר. רוברטסון טען ש־16 שנים מפרכות בדרכים (כלהקה הם הקליטו שמונה שנים בלבד) אינן מצטברות לחיים נורמטיביים ובסוף הדרך תהרוג אותך כמו שלקחה מוזיקאים גדולים.
זה היה טיעון דחוק ומאולץ ודרכו של רוברטסון לומר שנמאס לו להיות מנהל עבודה ואחראי לשעות אולפן של חבריו השיכורים והמסוממים. ברגע שבו החליט לרתך את הדלת, שדד רוברטסון, כמחבר השירים וכגיטריסט וירטואוז, מאחיו ומאיתנו את ההנאה שהתרגלנו אליה. אם ביקש למלט את אחיו מגורל מר, הרי שהשיג את ההפך: שלושה מהם מתו צעירים, אבודים ובעיקר ממורמרים ועניים. כשליבון הלם איבד לכמה שנים את קולו לסרטן הגרון והגיע לפת לחם, האח רוברטסון לא חש לסייע לו.
שלוש להקות אמריקאיות היו הגדולות מכולן: הגרייטפול דד, האחים אולמן והלהקה. תוחלת החיים של השתיים האחרות, למרות תמותה גבוהה של רבים מחבריהן, הייתה פנומנלית. הייתה שם אחווה ואף אחד לא סגר את הבסטה כאשר ג'רי גרסיה, דוויין אולמן ואחרים מתו. את הסיב האנוכי דורש טובת עצמו של רוברטסון, לא היה אפשר להסתיר. אין חולק על זכותו לחיות את חייו כפי הבנתו, אבל הלהקה סיפרה טוב מאחרים על אמריקה, והסיפור האמריקאי לא הסתיים ב־1976.
הם היו הלהקה האהובה עליי ביותר. אם היה מישהו מחזיר לי את הזמן שהאזנתי בו לאלבומים, הייתי צעיר. אבל אינני מתלונן. הזמן נוצל כיאות. אני עדיין מתרגש מ"The Weight", שיר על שום דבר מסוים, עדיין מסתורי, קופסתי, אניגמטי ומלא אווירה. או מ"The Night They Drove Old Dixie Down", המספר על תבוסת הקונפדרציה במלחמת האזרחים במינון נכון של מרירות ועצב בלי לפתוח את המלחמה מחדש. כל שיר לכד רגע אמריקאי ייחודי ומסגר אותו בהקשרים גדולים ונטיות עדכניות. זה כוחם של יוצרים זרים המגיעים לאמריקה ורואים אותה דרך עיניים תמהות וסקרניות.
רוברטסון היה מחבר שירים גדול שחבריו זרמו דרכו, ונגן גיטרה שידע לתת שואו אבל עיקר כוחו היה ברגעים המלודיים, השקטים, הנכרכים סביב רגליו של דילן ועוטפים אותו ברקמה עדינה. מותו הוא כאב לב אמיתי. יותר מגעגוע ארוז מראש ליוצר נדיר שהיה חלק מחיינו. הלהקה לא השחיתה זמן על "להיטים" אלא שרה מנהמת לבה. לכן מותם של ארבעה מחמשת חבריה הוא משהו שאינו נמוג אחרי קריאת הידיעה על מותם. כדי לשורר בשבחו של רוברטסון, חשוב להזכיר את חסרונותיו, מעידותיו, יהירותו ונהייתו אחרי סקורסזה מכל האנשים. נטישתו לגורלם של חברים שהיו תלויים בו, החיש את מותם. כשאני רוצה לסלוח לו על חציו האפל, אני מאזין לו ממציא את הגיטרה מחדש באלבום "Planet Waves" של דילן. אלה צלילים שקשה לתאר במילים.
"Music From Big Pink (1968)", אלבום הבכורה של הלהקה, גרם לאריק קלפטון הצעיר בסוף דרכו ב־Cream המותשת מהתכתשויות ועייפות חומר, לעזוב את השלישייה הבריטית ולהגיע לוודסטוק, ניו יורק, שם גרה הלהקה בבית הוורוד שעל שמו נקרא האלבום. במגפי סרסור, מכנסי קטיפה ורודים ותסרוקת אפרו, התיידד קלפטון עם הלהקה אך לא התקבל; בניו ג'רזי הבין ברוס ספרינגסטין הצעיר ששני האלבומים הראשונים של הלהקה שינו לנצח את הנוף המוזיקלי ביכולתם הנדירה לייצר פסקול חדש, מסעיר ומרגש, להוויה האמריקאית עם סוגה חדשה בשם אמריקנה; לוואן מוריסון לא היה ספק שהוא שומע צליל חדש בשירים שסיפרו על אמריקה כפי שלא שרו עליה קודם.
קלפטון, ואן מוריסון וספרינגסטין הם העדים העיקריים והראשים המדברים ב"Once Were Brothers", סרט תיעודי על הלהקה שכותרת המשנה שלו היא "רובי רוברטסון והלהקה". חוץ מגארת הדסון, גאון מוזיקלי, וירטואוז רב־כלי, שעיקר נוכחותו מאחורי אורגן ופסנתר עם ראשו הגדול מתנועע בתזזית ובלוריתו הפרומה מתנופפת ומסתירה את פניו כאשר אינו נושף בסקסופון קטן את הסולו המדמיע ב"It Makes No Difference", רוברטסון היה השורד האחרון. הדסון מתגורר עדיין בוודסטוק, ומכיוון שתמיד היה ידוע בשתיקתו, הוא הניח לרוברטסון לשכתב את ההיסטוריה בסרט המפאר את חלקו במעשה היצירה. פעמים רבות מדי על חשבון חבריו המתים, שאת התנגדותם לגרסתו הביעו בחייהם.
להזכירכם שמדובר בארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו, שהיו להקת הליווי של רוני הוקינס כאשר נקראו The Hawks ועזרו לבוב דילן לחצות נהר גועש ממוזיקה אקוסטית לחשמלית כשהוא מלווה בקריאות בוז והשלכת חפצים. הדרך היחידה שמחבר שירים מוכשר כרוברטסון וגיטריסט ענק יהפוך למעורה בהיסטוריה האמריקאית על הניואנסים הדקים השזורים בה, הייתה שהאמריקאי היחיד בלהקה, ליבון הלם מארקנסו, ישתף אותו בעברו האישי ובמורשתו ממלחמת האזרחים, מהמוזיקה שניגנו על מרפסת ביתו, מהקרנבלים שחלפו במחוז ובבקיאותו בכל אלה. רוברטסון ספג את סיפוריו של הלם והשכיל להפוך אותם לשירים גדולים שסיפרו את אמריקה כפי שלא סיפרו אותה קודם.
כדי לפתות את חמשת הצעירים המוכשרים להיות להקת הליווי שלו, הבטיח רוני הוקינס - זמר בינוני, אנרגטי והילבילי שהקריירה שלו נעה בנתיב מונוטוני - לרוברטסון שירוויח מעט כסף אבל יהיו לו יותר נשים מפרנק סינטרה. הוקינס לא אמר נשים, וההבטחה כמסירתה מתועדת ב"וואלס האחרון".
נוכח מציאות שבה ליבון הלם, ריק דנקו וריצ'רד מנואל, שלושת הזמרים הנפלאים של הלהקה וחוט השדרה שלה עדיין מתים, לא היה מי שיישב על מכסה הקופסה שממנה גאה על גדותיו האגו של רוברטסון, שבחר לשכתב את ההיסטוריה. להציג את הלהקה כ"רובי רוברטסון והלהקה" דומה לרעיון עוועים שבו פול מקרטני, אחרי מות ג'ון לנון וג'ורג' הריסון, היה עושה סרטים או מוציא אוספים תחת השם פול מקרטני והביטלס. חוץ מכמה טהרנים המסתרקים עם קיסם שיניים, לא נתקל התעלול של רוברטסון בטינה מתבקשת. בעיקר בגלל הקסם האישי הרב שלו, יכולתו הסיפורית והעובדה שהבמה הייתה שלו בלבד. תמיד ניתן היה לסמוך על שתיקתו של גארת הדסון.
עילה נוספת לכעס על רוברטסון, הייתה הוצאה חגיגית מחודשת של "Stage Fright", האלבום השלישי של הלהקה, שיצאה לאור באוגוסט 1970. עם שני הראשונים הוא מהווה את אחת הטרילוגיות האלמותיות ברוק. בראשונים המציאה הלהקה דרך מקורית לבודד סצינות וסיפורים על אמריקה נמוגה ולוחמנית. מהיום הראשון היה רוברטסון כותב השירים העיקרי. הייתה גם כתיבת שירים משותפת, בעיקר עם מנואל והלם, אך היא הלכה והתמעטה. רוברטסון לא הסתיר שהשירים של הלהקה היו תוצאה של שיתוף פעולה פורה ולא גרע מתרומת חבריו, אך כאשר אתה חתום לבדך כמחבר שירים, כסף התמלוגים זורם אליך ולא אל חבריך. על כך הם לא סלחו לו.
אחת ההחלטות החשובות בכל אלבום היא סדר הופעת השירים האחראי לזרימתו. רוברטסון שלא אהב את סדר השירים ב"Stage Fright" כפי שנקבע עם חבריו, שינה אותו בהוצאה המחודשת. אפשר להתווכח בשאלה אם הסדר החדש טוב יותר, אבל יש בו בגידה בוטה בערכי חברות וקולגיאליות. זו חוכמה קטנה להיות גיבור על מתים. בעיקר אין כל עדות ואף אחד אינו טוען שרוברטסון היה בקשר עם קרובי משפחה של חבריו המתים להתייעץ איתם. איימי, בתו של הלם, היא זמרת הנשואה לזמר ונגן גיטרה. הם היו יכולים להביע דעה.
בניגוד למבקרים חשובים ואוהדים שהם בני ערובה של שני האלבומים הראשונים, "Stage Fright" לכד אותי בשמיעה ראשונה. אני שותף לדעה הגורסת ש"The W. S. Walcott Medicine Show", המבוסס על מופעי וודביל ומינסטרלים שראה הלם בילדותו, הוא שיר האמריקנה הטוב ביותר של הלהקה. לא היו מפגשים רבים כמו בין הגיטרה של רוברטסון וקולו המיוחד והמזוהה כל כך של הלם המתופף. "Daniel and The Sacred Harp" מלא מוטיבים דתיים והוא פרפרזה לעסקה שעשה רוברט ג'ונסון עם השטן. הדיאלוג בין הלם למנואל שובר לב באנושיותו, כמו השורה שבה מזהה דניאל כי המחיר ששילם אינו מטיל צל. "The Shape I’m In" נכתב על מצבו הקשה של מנואל בעקבות ההצלחה ו"Stage Fright" מתאר את פחד הבמה של רוברטסון. "The Rumor" הוא שיר מריר וכועס על תגובת תושבי וודסטוק המקוריים, חבורה פלגמטית ודעתנית במיוחד, לעובדה שכל המוזיקאים שהתיישבו בקרבם הפכו למכורים לסם כזה או אחר ולאלכוהול.
המגלומניה של רוברטסון המחופשת לאמפתיה רטרואקטיבית לחבריו המתים ובמיוחד להלם, תוך שהוא גוזר בחדווה את כל הקופונים, אינה מאפילה על כישרונו של מחבר שירים ונגן גיטרה גדול. הייתה לו יכולת נדירה להשיא מילים למנגינה, והוא חתום על כמה מהשירים היותר אייקוניים שיצאו מאמריקה. הוא לא יכול היה לשיר והצטרף לרוב כקול רביעי, כאשר לא סגרו לו את המיקרופון. חמשת אלבומי הסולו שלו מאכזבים במיוחד. עדות לעובדה שיוצרים מוכשרים אינם יכולים לעבוד בוואקום ועד כמה היה זקוק לאנרגיה היצירתית ולכישרון של חבריו.
הקייס שבגללו ניסח רוברטסון את קובלנתו הגורפת נגד חבריו, התייחס לעובדה שבמהלך הקלטת האלבום השלישי היו הלם, מנואל ודנקו נרקומנים כבדים, מכורים להרואין ואלכוהול. שעה שהוא קם לעבוד כל בוקר ולכתוב את שירי האלבום, הם ניסו להתפכח מהבכחנליה הלילית. רוברטסון הניח תשתית ראייתית; רעייתו הנאמנה והאוהבת דומיניק שמה אותה במילים. הם נהגו מסטולים, הרסו מכוניות, היו בתאונות דרכים כמעט קטלניות. דנקו שבר את צווארו. מנואל נהג במוסטנג החדש של דומיניק והיא בתוכו וריסק אותו. הלם הרס את הקורבט שלו. השדה מאחורי הבית הוורוד נראה כמו בית קברות למכוניות מעוכות.
נכון שגם רוברטסון לקח סמים קשים, אבל הוא לא היה אישיות התמכרותית, אומרת אשתו. הדחף היצירתי שלו ניצח את חולשתו. נרקוטיקה פוגעת בקול, עושה אותו עמום וצרוד יותר ונמוך בכמה רגיסטרים. זה ניכר בשירים באלבום אף שאינו פוגע בחוויה. אחד הדברים הראשונים שנאמרים לנגמל, זה כמה צעיר יותר הוא נשמע.
חוץ מהרואין ומכוניות הרוסות, פיתח מנואל, הרגיש, הרבגוני והפגיע מהחמישה, התמכרות לליקר גראן מרנייה. למשקה בטעם תפוזים מיוחסות תכונות של ציפוי מגן לגרון ולמיתרי הקול. בו דידלי העיד עליו שהוא יעיל "להגן על הגרון מלהתייבש באולמות מלאי עשן". נאמר על מנואל שב־1970 הגיעה הקיבולת שלו לשמונה בקבוקי גראן מרנייה ביום. הוא הפסיק לכתוב שירים, ורוברטסון לטענתו לא הצליח להחזיר אותו למשמעת של עבודה. כאשר עזב ב־1976 בית שבו גר, נמצאו בבית 2,000 בקבוקים ריקים של הליקר האהוב עליו.
החברים הטובים הפכו ליריבים. על פי גרסת רוברטסון, הוא כתב לבדו את כל השירים, קבע מועדי הקלטות והיה אחראי לשיבוץ הופעות. על פי הלם באוטוביוגרפיה שלו "This Wheel’s On Fire", רוברטסון הרס משהו נפלא כאשר החליט על דעת עצמו להפיק הופעת פרידה שלה קרא "הוואלס האחרון" והזמין את סקורסזה להנציח אותה בסרט. מה שהורג להקות היא מציאות שבה מחברי השירים הם האנשים העשירים ביותר. הם מקבלים כסף גדול מתמלוגים.
כבנו הביולוגי של גנגסטר יהודי בשם קלגלמן שמת לפני שנולד ולמד את מורשתו בעזרת דודיו, פושעים שהבינו דבר או שניים בשואו ביזנס, רוברטסון תכנן את חייו כיצירה קינטית בתנועה. אמו הייתה נערה צעירה ממוצא אינדיאני, ובעלה שהתחזה כאביו הכה אותה עד שנעלם. לא היה גאה מרוברטסון בייחוסו: יהודי אינדיאני.
הוא הסביר את "הוואלס האחרון" כאתנחתה מתבקשת בסגנון החיים התובעני של להקת רוק. לדבריו, ביקש לייצר שבתון הכרחי שבמהלכו ישתקמו כולם ויחזרו לכתוב, להקליט ולהופיע. זה שקר שקשה לעבור עליו לסדר היום. הוא לא תואם עם חבריו. הלם התנגד לרעיון בכל מאודו וצינה קרה ועוינת נודפת ממנו בסרט. את קטעי הראיון הגדולים ואת הצגת הכרוניקה שמר רוברטסון לעצמו בעזרת סקורסזה, שאיתו התחבר. הוא הניח לסקורסזה, שתמיד נמשך לרוק'נרול, לפתות אותו לעבור לצדו האפל של הכוח.
הלם ביקר את הסרט במהלכו ואחריו וכינה אותו "הגניבה המזוינת ביותר שקרתה ללהקה". הוא נותר נאמן לביקורת הזאת עד מותו מסרטן גרון ב־2012. יכולת המשחק של רוברטסון מימשה את עצמה בכמה סרטים שבהם הופיע, אבל על תיאור הפרידה שלו מהלם הגוסס מגיע לו אוסקר.
הלם היה ללא הכרה כאשר בתו הניחה לרוברטסון להיפרד ממנו בבית החולים. לדבריו, ישב רוברטסון ליד מיטת חברו הטוב, אחז בידו ודיבר אליו. כאשר נשאל הלם אם השלימו, ענה: "We didn’t patch shit".
מהרגע שבו נעל רוברטסון במעמד צד אחד להקה שהתקיימה שמונה שנים, לא היה אפשר לאסוף את החברים אחרי הספקטקל שהוא ה"וואלס האחרון". זה מה שקורה כאשר חבורות מתפזרות. הלהקה המשיכה בלעדיו וגייסה גיטריסט מחליף שלא הגיע לקרסוליו. כולם ניהלו קריירות סולו ברמות שונות של הצלחה.
ריצ'רד מנואל, האיש שנועד למות צעיר, התאבד אחרי הופעה בפלורידה בחדר המוטל שלו ב־1986. הוא היה בן 42. ריק דנקו מת בשנתו אחרי התמכרויות שונות ב־1999. הוא היה בן 55. הדסון נמוג ביער העבות סביב וודסטוק, ורוברטסון המשיך לעלוץ ולבעבע ועבר לחיות במליבו עם משפחתו.
זמר הבלוז טאג' מהאל, מהעדים המעטים בסרט, אומר כי הלהקה הייתה לדעתו הביטלס האמריקאים. אין דמיון בסגנון, בשירים ובפופולריות, אבל יש דומה באופן שבו שתי הלהקות עזרו להגדיר את הרוק הבריטי והאמריקאי, בשירים שנכרו ממערכת עצבים קולקטיבית ואתוס לאומי, בווירטואוזים מוזיקליים, במחברי שירים גאוניים, בעלי תוחלת חיים מוגבלת מראש ובעימות חזיתי בין שני היוצרים הגדולים בלהקה. במשך שנים נשא רוברטסון בתואר של הנבל הגדול שלקח מאיתנו את מה שיכולה הייתה להמשיך ולהיות מוזיקה נפלאה, אבל זה יותר מורכב מזה.
צריך להאזין ל"Stage Fright" כדי להבין כמה גדול וחד־פעמי היה הכישרון של רוברטסון ואיזה שימוש נפלא עשו חבריו בפלטפורמה שכתב להם. הרפרטואר של הלהקה אינו פופולרי כמו זה של הביטלס, אבל במיטבם הייתה ההרמוניה של קולותיהם יוצאת דופן ומרגשת ומילות השירים היו חצים משוחים במיני תכשירים ממסטלים מיערות הגשם. ספק אם היו ברוק שלושה קולות כה מיוחדים ומובהקים כמו של הלם, מנואל ודנקו.
תקשיבו למנואל שר את "I shall be released" של בוב דילן. הדמעות עליי. ותשאלו את עצמכם אם זה מקרה שכאשר מגיע תורו לשיר בית בשיר הנועל את "הוואלס האחרון", לא מצליחות המצלמות של סקורסזה למצוא אותו. הוא לא היה בובת פיתום שישבה על ברכיו של רובי רוברטסון. שבע המצלמות של סקורסזה ידעו בדיוק, על פי תסריט מוכן מראש, היכן נמצא כל זמר ומתי ישיר. אבל מרטי ס. היה מאוהב בריסים הארוכים של רוברטסון.