המצב שבו שיחת טלפון תמימה, מעובדת נחמדה של מוסך, גורמת לך לדמוע

הכל פיקס

בשבוע שעבר הכנסתי את הרכב לטיפול במוסך. מוסך קבוע, שאני נעזר בשירותיו כבר שנים. שום דבר מיוחד לא נראה שונה בפרוצדורה. בכניסה למקום נלחצתי מיד, כתמיד, וחשתי כמו דג שהושלך קילומטרים מכל מקור מים. החוויה המוסכית שלי היא לנצח צפופה, מחוספסת ומשולבת בחוסר ההבנה המוחלט שלי בתחום, הכרוך בחרדה מהלא נודע, בכל הנוגע להוצאות. במילים אחרות, אין לי שמץ של ספק שעומדים לעשות עליי קופה. השאלה היא רק מה גודל הנזק.

גם הפעם, לחשבון קדם הסבר מהיר של המוסכניק, שכלל רצף של מונחים נוטפי גריז שלא הבנתי כ־95% מהם (החמישה הנותרים הורכבו מהמילים שאני מכיר היטב: “לא כולל מע"מ"). אבל אז, את תפילתי החרישית קטע מספר שבאופן מפתיע נשמע סביר לחלוטין. להלן, החשבון הסופי. בתום התשלום הושטתי יד רועדת לעבר המפתח, והזדרזתי להיכנס לרכב ולנסוע משם במהירות הבזק. לפני שיתחרטו. באוזניי מהדהדת שורה קלאסית של הביטלס: step on the gas and wipe that tear away. משולבת בתחושת ההקלה המתוקה של הנסיעה חזרה הביתה. הנה עוד משימה שנואה שעשיתי עליה וי. לכאורה.

כי כמה ימים אחר כך, בשעת בוקר מוקדמת, קיבלתי מהמוסך שיחת טלפון. למראה המספר על הצג עברתי מיד למוד חרדתי. מה פתאום הם מתקשרים? בטח לא שילמתי את כל הסכום. או שגילו איזו תקלה, בדיעבד. מה אפשר לגלות כשהאוטו כבר לא שם? אולי משהו צץ במערכת הרישום שלהם. יכול להיות שהרכב גנוב? וכן הלאה. כל זה בשניות הספורות שחלפו עד שעניתי. ומשם זה הלך ככה. “הלו... שלום, אני מדברת עם שי?". כן... “שלום, שי. אני מתקשרת מהמוסך". כן, אני רואה... (פאוזה. הסדרת נשימה) מה קרה?... “לא קרה כלום. רציתי לשאול אם הכל בסדר ברכב" (הופה. ערמומית. שאלה כללית, שלבטח מובילה לצרה צרורה. היא בעצם בוחנת אותי). האוטו בסדר, אני עונה בהיסוס. למה את שואלת?... “נוהל קבוע אחרי טיפול". באמת?... “כן". אז רק בשביל זה התקשרת?... “רק בשביל זה" (היא צוחקת. אני נלחם בעצמי כדי לא לשאול, את בטוחה? זה מסתיים בתיקו). ז'תומרת, אני מגמגם, אין שום בעיה?... “זה בדיוק מה שהתקשרתי לשאול. יש בעיה?". לא לא. הרכב בסדר... “שמחה לשמוע", היא שבה לטון ענייני, אולי לפני שאמשיך להמטיר עליה חרדות. “שיהיה לך יום טוב!". גם לך... היא כבר ניתקה. ואני שב לנשום.

ומאותו רגע, אני מספר על האפיזודה הכמעט סתמית הזאת לכל מי שמוכן להקשיב. כאילו חוויתי נס, או התגלות דתית. למחרת אני מזמין מחנות חיות אוכל לכלבה. המשלוח, שבדרך כלל מגיע לפחות יממה אחרי, נוחת על סף דלתי בתוך שעה. בצירוף מתנה חמודה ליצור השעיר והקולני, שמתנפל בחדווה על השק. מה קורה פה? האם כמו בסרט בדיוני, החיים שלי נתקעו על יום המעשים הטובים? כשבאותו ערב מגיע משלוח מהירקן, עם סלסילת צ'ופר של פטל, אני כבר כמעט לא מופתע. ככה זה בשווייץ של המזרח התיכון.

נדרש לי זמן כדי לעבד את התחושות האלה. ולהבין מדוע מחוות עסקיות פשוטות, שלבטח נתפסות בארצות אחרות כשגרה, טלטלו אותי כל כך. זה לא הפן הצרכני שהשפיע עליי. וגם לא החיים הכט הקטן שבתוכי, שעלץ למראה אנשי מקצוע צדיקים. לא, חברות וחברים, התשובה הנכונה היא - המצב. כן, המצב הקשה שכולנו מתבוססים בו. זה שהפך את החיים כאן, הלא פשוטים ממילא, לזירת מלחמה אחת גדולה. המצב שבו אתה יוצא מהבית, ויודע שאתה עלול ליפול בכל רגע אל תוך מארבים של עוינות, שנאה וגזענות. המצב שבו אתה יושב לתומך ברכבת, למשל, ומבלי שאתה אפילו שולט בכך מחלק באופן אוטומטי את הנוסעים מסביב ל"משלנו" ו"משלהם". המצב שבו אתה מוותר מראש על כל גילוי של מחווה אנושית פשוטה. המצב שבו שיחת טלפון תמימה, מעובדת נחמדה של מוסך, גורמת לך לדמוע.

על הסכין

"אהבה וחסד" (סלקום טי־וי) הוא סרט בן קרוב לעשור, אבל אם טרם צפיתם, השלימו את החסר. זהו סיפורו האמיתי (יחסית, כמובן) של בריאן ווילסון, מנהיג להקת הביץ' בויז. גאון אקצנטרי אחוז שיגעונות וחולשות. פול דנו מגלם אותו בצעירותו, ג'ון קיוזאק בבגרותו, ושניהם פשוט נהדרים. כמעט כמו פול ג'יאמטי, המגלם את המטפל המניפולטיבי שלו.

העונה השנייה של "Delhi Crime" (נטפליקס) משובחת אפילו יותר מקודמתה. גל של פשעים אלימים במיוחד שוטף את דלהי, וצוות השוטרים בפיקודה של ורטיקה צ'אטרוודי מחפש אחרי קצה חוט. החשד המרכזי הוא שהם מבוצעים בידי כנופיה ידועה לשמצה המבוססת על שבט הודי פורע חוק. זו סדרת מתח מעולה, עם ערך מוסף כמעט אנתרופולוגי.

"איך להפוך למנהיג של כת" (נטפליקס) היא סדרת דוקו חיננית, שתוקפת את הנושא המדובר באופן מקורי. היא בעצם מייצרת מעין מדריך למשתמש, המבוסס על אישיותם של מנהיגי כתות אמיתיים. כשלכל פרק יש מנהיג אחד העומד במרכזו. הטון הכמעט מחויך של קריינות הסדרה עשוי להטעות, כי מאחוריו יש תחקיר וניתוחים רציניים בהחלט.