אז הקמתה פוטרת מדינת ישראל תלמידי ישיבה מגיוס. מכמה מאות פטורים בימי דוד בן־גוריון הגענו לרבבות בימינו. והרי זה פצע מדמם בגופה של החברה הישראלית. תהום רובצת בין המסבירים כי אנו חיים כאן רק בזכות לומדי התורה, ובין אלו הסבורים שאנו חיים כאן רק בזכות כוחו של צה"ל. כלומר, חיים בזכותם של אלו המקריבים נפשם על הגנת העם והארץ, לא בזכות אלו "הממיתים עצמם באוהלה של תורה".
"חייבת להיות פשרה": קריאה מפתיעה בקואליציה בנושא חוק הגיוס
"מגשימים חלום": נתניהו חנך את הרכבת הקלה בגוש דן; אלפי מפגינים נכחו במקום
המדינה חייבת לחוקק חוק גיוס חדש כי הקודמים פקע תוקפם. החוק החדש הזה הוא אחת ממטרות־העל שהציבו לעצמן המפלגות החרדיות כשנכנסו לקואליציה הנוכחית. רק עבורו – כך אומרים נציגיהן בכנסת – נרתמו לתמוך ברפורמה המשפטית כי ניסיון העבר צרוב בשרם: כל חוק קודם שניסתה הכנסת לחוקק כדי לפטור מגיוס תלמידי ישיבות – נפסל בידי בג"ץ.
ולפיכך, הרפורמה המשפטית מבחינתם היא רק פיגום להציב עליו את חוק הגיוס, שיפטור אחת ולתמיד את תלמידי הישיבות מעל גיל 21 מגיוס לצה"ל ויאפשר, לאלו הרוצים בכך, להשתלב במעגלי העבודה. אבל רבים, מימין ומשמאל, מתנגדים לחקיקה כזאת המנציחה את האפליה בין דם לדם.
עד כאן זה המצב שבו אנו תקועים כבר עשרות שנים. אבל קרה משהו. המצב השתנה. מאז קמה הממשלה הנוכחית והשמאל הכריז עליה מלחמת חורמה בטענה שהיא הופכת את ישראל לדיקטטורה - הפכו החרדים למושא שנאת רבים מן המוחים. התירוץ הוא: החרדים מאפשרים את העברת חוקי ההפיכה השלטונית.
הסיבה האמיתית: שנאת חרדים ראשונית. שנאת השונה, היהודי הלבוש אחרת והמתנהג אחרת, המנסה לתחושתם לכפות הפרדה במרחב הציבורי, או שנאה בגלל חוסר השוויון בנטל. בין אם כך ובין אם כך – השנאה, שהייתה מכוסה כמורסה, פרצה החוצה: הפגנות בבני ברק, קריקטורות אנטישמיות, תקיפת חרדים ברחוב, יריקות על דוכן תפילין, ותיאורם כמוצצי דם או כפסולת שיש לפנותה במריצה למזבלה.
אלא שהמחאה לא נעצרה כמובן בשנאת חרדים, ולא היא שהכניעה את הממשלה. הסרבנות המאורגנת של טייסים ושל המשרתים ביחידות עילית, שהיא על סף מרד והפיכה צבאית – פגעו באורח קשה בצבא. מידת הפגיעה לא פורסמה. יש המקווים שרבים מהסרבנים ישובו לשורות כשתפרוץ מלחמה. אולי.
בינתיים, עצם סרבנותם מגבירה את סכנת המלחמה ומאיצה את מועד התרחשותה. כי גלוי וידוע לכל שנסראללה ושולחיו האיראנים לא סופרים כמה נציגי אופוזיציה ישרתו בוועדה לבחירת שופטים, אלא את מספר הטייסים הסרבנים. ואלו מכריזים - בתקשורת המשרתת אותם ובהפגנות: נמאס לנו להיות הפראיירים שלכם. אתם לא משרתים? גם אנחנו לא.
טיעון קשה ומר. יש בו לכאורה קורטוב של צדק, אבל צדק אובדני. אתם לא חוגרים חגורות בטיחות ברכב? גם אנחנו לא נחגור. מדינת ישראל אולי טעתה בכך שלאורך שנים סמכה על הפטריוטיות של המתנדבים. המדינה וקברניטיה לא העלו בדעתם כי מי שנאמן למדינת ישראל, יהיה מסוגל להתנער מאחריות ולומר: שתלך המדינה לעזאזל. אם נתניהו מביא עלינו דיקטטורה – לא נגן על בתינו וילדינו. אם הסרבנים הללו יממשו את איומם ותפרוץ מלחמה – ישראל אולי תינצל בעור שיניה גם בלעדיהם, אבל במחיר דמים איום בחזית ובעורף.
ולפיכך תנועת הסרבנות משנה לחלוטין את מצבה הביטחוני של ישראל. במצב של פגיעה קשה ביכולותיו של הצבא, ישראל לא תוכל ליזום מלחמה נגד אויביה. רק בלית ברירה, אם תותקף – תוכל להגיב. לא עוד מלחמות דמויות "מבצע קדש" או מלחמת לבנון הראשונה – אלא מלחמות כפויות במתאר מלחמת יום הכיפורים. לא מלחמת "יש ברירה", אלא רק מלחמות "אין ברירה".
עד היום חיו החרדים במדינת ישראל במצב שבו הם יודעים שיהיה מי שיגן עליהם כשתפרוץ מלחמה. ולפיכך, הגיוס לצבא וההשתתפות במלחמה היו עבורם בגדר "מלחמת רשות", אופציה. לימוד התורה היה חשוב יותר. אבל במלחמת העצמאות היו חרדים רבים שנטלו רובה, עברו אימון מזורז והשתתפו בהגנה על יישובים ושכונות - כי לא הייתה ברירה. גם עבורם זו הייתה "מלחמת חובה".
וכשם שבעניין הסרבנים אני עוסק במשמעות הציבורית־מוסרית ולא בחוק השיפוט הצבאי – אף לגבי החרדים אינני מנסה להיכנס לדיון ההלכתי. בימי קדם יצאו איכרים יהודים לקרב מצוידים בחרב, בכידון או בקלשון. האזרחים הצטיידו מכל הבא ליד ונלחמו, בלי להיות חיילים מקצועיים או מיומנים. אבל היום – כל חייל זקוק לאימון ארוך ומתוחכם מאוד. אין די בקלשון. גם למלחמת "אין ברירה" יש צורך בהרבה הכשרה ואימונים קודמים.
המשנה אומרת מפי ר' יהודה: "...במלחמת חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". יש להניח כי החתן והכלה הללו לא זכו לשום אימון צבאי. אבל "מלחמת חובה" בימי כיבוש הארץ הייתה המלחמה בכנענים כדי לכבוש מידיהם את הארץ המובטחת. בתקופות מאוחרות יותר היו אלה מלחמות מגן נגד פולשים זרים או כאלו שאיימו על הקיום היהודי בארץ. מלחמה כזו היא מלחמת אין־ברירה.
אבל הסרבנות ההמונית שינתה את המצב בארץ מקצה לקצה. אלפי אנשי שמאל, חילונים וכאלו שבטוחים שתכף דיקטטורה – מתירים התנדבותם, מסרבים לשרת, ולכן מדינת ישראל בסכנה. אולי עכשיו יבינו ראשי הציבור החרדי כי אין מי שיילחם עבורם בשעה שהם לומדים, ושזה הפך להיות מצב של "מלחמת חובה". לכך יש לצרף כמובן גם את התובנה החרדית - שהשנאה נגדם מרקיעה שחקים ויורדת תהומות – כי חוק הגיוס, שהוא מטרתם העיקרית בישיבתם בקואליציה, יהיה הדלק במדורת השנאה.
שאלתי פעם את ח"כ משה גפני מה יהיה כשהחרדים יהיו רוב בארץ. מי יעבוד? מי ישרת בצה"ל? הוא הביט בי בתמיהה והשיב בפשטות: אנחנו כמובן. אז כנראה הגיע הזמן. החרדים עדיין אינם רוב. אבל חילונים רבים משתמטים משירות צבאי, וגם כאלו ששירתו והתנדבו להמשיך שירות מילואים, שהיו מוכנים למסור נפשם שנים רבות – מסרבים עכשיו לשרת.
ואם בעבר צה"ל הסתדר בלי החרדים – קרוב היום שהם יהיו חיוניים להגנת המדינה. ולכן חובה עליהם ליטול חלק במלחמת החובה. לא מתוך "שלא לשמה", מפחד זעם השמאלנים, אלא לשמה ממש: מתוך אחריות לגורל עם ישראל. זו ההזדמנות ההיסטורית לשידוד מערכות ישראל. השמאל הפוסט־ציוני הולך ויורד מהבמה. בתהליך של שנים אחדות הם יוותרו גם על תפקידיהם ביחידות העילית בצה"ל.
בהזדמנות זו ניפטר גם מאנשי שמאל מובהקים שבחרו להישאר בצבא רק כדי ליישם את תפיסת עולמם (ע"ע תא"ל אילן פז, שסירב לותר על תפקידו כראש המנהל האזרחי כדי שיוכל להמשיך להתנכל להתנחלויות). הם כבר בחרו ללכת, גם אם עדיין אינם יודעים זאת. בסיבוב הנוכחי כנראה עוד יצליחו להכניע את ממשלת ישראל, אבל לטווח ארוך הצבא יהיה חייב לוותר על שירותם. את הוואקום ימלאו בני הציונות הדתית, שכבר ממלאים את מגרש המסדרים בבה"ד 1, ובני החרדים שייצאו למלחמת החובה.
ההכרח לא יגונה, ובמלחמת חובה הכל יוצאין. ותרו על חוק הגיוס - ובעוד שנים אחדות תוכלו למלא את הריק שיצרו כאן הסרבנים. כך תצליחו לשנות באמת את מדינת ישראל.