איך אנחנו צריכים להבין את העובדה שאנשים שעל פניו הם בני תרבות מתגייסים בעשרותיהם, אולי במאותיהם, בהתלהבות ובחדווה, כדי להרוס את עסקיו של בעל מלון על שהעז לארח את ראש הממשלה ומשפחתו לנופש? הם כמובן לא כינו אותו ראש הממשלה, הם כינו אותו "הדיקטטור", כלומר מישהו שאינו לגיטימי.
"ההסתה עולה מדרגה": כתובת גרפיטי נגד נתניהו רוססה בבאר שבע
"חייבת להיות פשרה": קריאה מפתיעה בקואליציה בנושא חוק הגיוס
ואיך אנחנו צריכים להבין את העובדה שפעילת השמאל בגולה, שני גנות־לובטון, מתגאה על שהיא וחבריה הצליחו להביא לסגירת המימון לפורום קהלת על ידי כך ש"שברו למיליארדר הזה את הנשמה", כלומר הפכו את חייו הפרטיים של ארתור דנצ'יק, המממן של קהלת, לגיהינום? באותו פורום־זום שגנות־לובטון השוויצה בו על ה"הישג" הזה בתחום סתימת פיות, תיארו בלא פחות גאווה עמיתיה מ"אחים לנשק" – בעידודם של גיא רולניק עורך "דה מרקר" ויאיא פינק מההסתדרות – איך חסמו בשקי חול ובגדרות תיל את משרדי קהלת, במרץ השנה.
איך להבין עיתונאים ועיתונאים לשעבר כמו מרב מיכאלי שקוראים לסגור כלי תקשורת של הצד השני בטענה ששם לא מדובר בדעות אלא ב"הסתה"? או כפי שאומרים שותפים אחרים לעמדותיה, זה לא ימין אלא "ביביזם" – כינוי מבזה שנועד לעשות דה־לגיטימציה למצביעי המפלגה הגדולה בישראל.
נדמה לי שאפשר לזהות את התבנית המתקבעת בחוגי השמאל הישראלי, הדוחפת אותו בהדרגה לכיוון מסוכן: חלוקה חדה של העולם לטובים ורעים. הצעד שלהם הבא הוא להחריג את "הרעים" מכלל האזרחים שהחוק מגן עליהם.
אפשר לזהות את התבנית הזאת גם כשאינה אלימה פיזית. ראש ממשלת המעבר לשעבר יאיר לפיד חתם על הסכם שבמסגרתו שונה הגבול הימי עם לבנון, ארבעה ימים לפני בחירות. הוא סירב להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אף על פי שלפי חוק יסוד חובה לאשר הסכם כזה ברוב של שני שלישים (או במשאל עם). הנימוק של לפיד היה כזה: "לאור ההתנהגות הלגמרי מופקרת של האופוזיציה, לא חשבנו שנכון להביא את זה להצבעה בכנסת".
כלומר ישנם כללים, והכנסת כולה צריכה להצביע על הסכם מסוג זה, אבל מאחר שאנחנו החלטנו שהאופוזיציה אינה לגיטימית, השהינו את תוקפם של הכללים לגביה. זה לא שאין חוק. פשוט קבוצה אחת הוחרגה ממנו.
בחירות צריך לכבד, אבל
זה לא באג בשמאל בגלגולו הנוכחי. זה פיצ'ר. אותו דבר נכון גם על הטיעונים נגד "ההפיכה המשטרית". שהרי הדיון בשאלה איך הרפורמה תשפיע על יחסי הרשויות הוא בעצם שולי ומבולבל. התנופה הרגשית של המחאה היא במקום אחר: הממשלה הזאת אומנם זכתה בבחירות, ובחירות צריך לכבד, אבל... לא במקרה הזה.
למה? כי אלה אנשים לא לגיטמיים, "הרכב אנושי מפוקפק", כדברי פרופ' מרדכי קרמניצר. הרי מדובר פה באנשים שגם אם זכו בבחירות, לא ראוי היה שיזכו, וזכייתם לפיכך בטלה מבחינה מוסרית. סמוטריץ', דרעי, רוטמן, גולדקנופף, וגם ה"דיקטטור" שאומנם נבחר כחוק, אבל מה זה משנה? הוא הרי "שקרן בן שקרן", ו"נאשם" ו"שוחד מרמה והפרת אמונים".
יש לי מספיק שעות אורי משגב בשביל לומר בוודאות קרובה שהקשר בין דפוסים כאלה לבין משטרים טוטאליטריים הומחש מעבר לשדה הרעיונות המופשטים. הסתכלתי לתופעה, אם אפשר לומר כך, בעיניים. משגב לא באמת בקיא ברזי הרפורמה, ואין לו צל של מושג מה תפקידו של בית משפט בדמוקרטיה ליברלית.
לעומת זאת, יש לו דעה מוצקה מאוד בשאלה איזה תפקיד בית המשפט צריך למלא בעולם כפי שמשגב היה רוצה לראות אותו: הוא צריך להרשיע את הרעים ולזכות את הטובים, כמובן. ומאחר שאנחנו יודעים מראש מי זה מי, מושגים כמו חוק, הוכחות, הליך הוגן או חזקת חפות אינם יותר מאשר טרחנות בירוקרטית מעיקה.
לכן פעם כשאמרתי לו בתוכנית "מבקרי המדינה" בערוץ הכנסת שבית המשפט מושל בשם השמאל, הוא כפר ברעיון מכל וכל. הסיבה שציין חזרה על עצמה: 11 שופטים אישרו ל"נאשם" להקים ממשלה במאי 2020. העובדה שחוק יסוד לא מאפשר להדיח אדם מכהונת ראש הממשלה, או למנוע ממנו להקים קואליציה, עד לאחר הרשעה חלוטה בעבירה שיש עמה קלון, לא עשתה על משגב שום רושם. לרעים לא צריך לתת הליך הוגן או הזדמנות להיבחר.
הוא גם לא התעניין בעבירות שנעשו על ידי גופי האכיפה בתיקי נתניהו, או בדעתם של השופטים על אישום השוחד. התיקים נעולים, הכריז, נתניהו יישב בכלא, וכך גם, הוסיף בנימה מאיימת, "הסייענים".
לערבים הם מרשים
טעות לפטור את משגב במשיכת כתף כליצן, מפני שהוא ממש לא לבד. הוא מייצג תופעה דומיננטית – אולי הכי דומיננטית – בשמאל העכשווי, לרבות בעיתון שבו הוא עובד. המוסף הכלכלי של "הארץ", "דה מרקר", פרסם בסוף יולי מאמר שבו הציע הכותב, יורם גביזון שמו, לשלול את זכות ההצבעה מהחרדים משום שאינם נושאים בחובות באופן שווה. המו"ל עמוס שוקן נשאל על כך בטוויטר על ידי צייצן מופתע. שוקן ציין שגביזון הוא "כותב מעולה על חברות" והוסיף: "לא בטוח שאני מסכים עם עמדתו בעניין החרדים".
אני מרשה לעצמי לשער ששוקן היה בטוח מאוד מה דעתו אם המאמר היה מציע לשלול את זכות ההצבעה של הערבים, מפני שגם הם לא עומדים בחובות באופן שווה. מה אם כן ההבדל? ההבדל הוא שיש אנשים טובים, שלהם מגיעות זכויות, ויש אנשים רעים, שלגביהם... ובכן, עוד נראה. את עמדתו של שוקן בעניין חופש הביטוי אנחנו מכירים היטב, מאז שהוכרז שרק דעה אחת בעניין ה"הפיכה המשטרית" מותרת בעיתונו, ועל עובדי העיתון נאסר להופיע בערוץ 14. כל אבירי חופש הביטוי ב"הארץ" מיהרו לציית.
ההחרגה של ציבור שלם מכלל מי שמגיעות להם זכויות – לביטוי, פרנסה, או אפילו חירות – מעלה על הדעת כמובן דוגמאות לקיצוניות ולמשטרים אפלים, שהתחילו מהחרגת קבוצות אתניות או מעמדיות מכלל האנשים הזכאים לזכויות – ואיך זה הסתיים כולנו יודעים. אנחנו, כמובן, לא שם, לפחות לפי שעה. יש עוד כמה וכמה צעדים (מזעזעים גם כשלעצמם) שמפרידים בינינו לבין משטרים אפלים מסוגים אלה.
אבל עכשיו כששאון השנאה והדה־לגיטימציה מתגבר ומוגבר על ידי המסיתים – בעיתונות, באופוזיציה ובחוגי המחאה – אולי כדאי שנתחיל לשאול את עצמנו: עד כמה אנחנו רחוקים ממקרתיזם? עד כמה אנחנו רחוקים מזה שיתחילו לשלול פה זכויות, לפטר ממקומות עבודה, להשתיק סטודנטים, לסגור כלי תקשורת ולהפעיל צנזורה ברשתות כלפי מי שלא מתיישר עם ה"התנגדות"? ואיך ייראו הדברים האלה אם השמאל יחזור לשלטון?
וגם זאת: עד כמה רחוקות תופעות כאלה מהרעיון שצריך להשליך לכלא את "תומכי ההפיכה המשטרית" ש"ביצעו פשעים כנגד הדמוקרטיה"? עד כמה רחוקים אנחנו מהדרישה להעמיד את שמחה רוטמן ויריב לוין – וכמובן את "עוזריהם" – לדין?
אני לא יודע אם דברים יגיעו עד כדי כך, או אפילו ירחיקו מעבר לזה. אבל אין לי ספק שאם הדבר יהיה תלוי בטיפוסים מסוגם של שוקן, מיכאלי, לפיד או משגב, אין לדעת איפה ייעצר התהליך. משטרים טוטאליטריים עשויים מחומרים כאלה בדיוק – אנשים שטחיים, חסרי ספקות בצדקתם המוחלטת, שאין להם אמפתיה של ממש או יכולת לדמיין זולת שונה מהם.
כמובן שלא כך הם רואים את עצמם, לאחר שהחתימו את כרטיס "זכויות האחר" בכניסה לדיון על הכיבוש. הם הרי טובים, כי הם דואגים לפלסטינים. כמו שהקומוניסטים חשבו שהם טובים כי הם הרי דואגים לפרולטריון.
מרגע שהרוח האנטי־ליברלית הזאת מתרחבת ומתאזרחת בשמאל, יש מה לדאוג. אלה אנשים שלחלקם גישה קלה להרבה כסף והרבה כוח, ויש להם כמעט־מונופול על זרימת המידע. ובנסיבות מסוימות, היסטריה מוסרית כמו זאת שמנסה תנועת המחאה ליצור ולתחזק, יכולה לסחוף המונים להתקף של ציד מכשפות.
ייתכן אם כן שזה הזמן לזהות תהליכים. יאיר גולן, האם שומע, עבור?