השאלה של כולנו היא מה קורה מתחת לפני השטח הפוליטי ואם יש תקווה, או חרדה, בשל סיכוי לפירוק הקואליציה. התשובה היא שיש סימני נפט. בייחוד כאשר הציר המרכזי, שעליו סובב הכל, הנאשם, הולך ומתפוגג למחוזות בריחה ובדיחה. דווח על מסעות מרקו פולו מתוכננים של הזוג נתניהו סביב העולם (כ־20 גיחות ב"כנף ציון"). והאיש, כאילו יודע שסופו הפוליטי קרב, זולל ברמה של חטוף ואכול כי מחר תיפול במין בולמוס נהנתנות קדחתני, כולל נופשוני אצבע בעין, מיצגי ראווה חלולה וטקסים מצועצעים.
הכשירות האמיתית בצה"ל היא הנכונות להילחם | רן אדליסט
למרות היתרונות: שנים אני מזהיר מפני גיוס חובשי כיפה | רן אדליסט
רק אחרי ניג'וס פורסמו ב"כלכליסט" הוצאות משפחת נתניהו. (רק!) מינואר עד מרץ השנה: 263 אלף שקל (רק!) על כיבודים ושתייה. 70 אלף שקל לכותב נאומים ועוד ועוד (ועוד) כמיטב המסורת הביז(ה)נטית של משפחת השפע. האמת, עד שלא יפוענח משולש הברמודה הפתולוגי בין האב, האם ורוח הקודש והעוועים של הבן – לא נבין פשרן של החלטות משונות עד פרועות בהתנהלות המשפחה.
בינתיים, בעזרת לו"ז עמוס טקסי סרק בארץ ובחו"ל, מרחיק עצמו בנימין נתניהו מקבלת החלטות ומשאיר את הזירה הפוליטית בישראל למפלגות הקואליציה – וזה המקום לחזור לסימני הנפט.
עדות מלשון ראשונה לזעזועים פנים־קואליציוניים ניתנה בטורו של עמית סגל שעשה עצמו תוהה: "מה קרה לנתניהו שהכרנו?". סגל חושף כי "נתניהו היה מנהיג ששלט בתחכום ובכריזמה במפלגתו ובמחנהו, שידע לתמרן בין קיצונים למתונים ולחתור אל יעד סמוי. לעומתו, ראש הממשלה שהצהיר אמונים לפני שבעה חודשים עשה זאת אחרי מו"מ מבולבל ועתיר סחיטות, ומאז נסחף ממשבר למשבר, באירוע שלא יזם, כשמטרותיו שקופות לכל... הוא העניק את משרד המשפטים ללוין, ואני חותם בשתי ידיי כי תוכנית לוין באה לעולם בלי שנתניהו ידע את פרטיה". ואיך אנחנו יודעים שמדובר בקשקוש? סגל מעיד עליו את דרעי (כל הסבר מיותר) ומוסיף: "הלוואי שהיה מדובר בבית הקלפים, מדובר בפולישוק עגום ונטול פאנץ'". עד כאן סגל.
אישית, כשלעצמי, מעולם לא ידעתי על איזה מדינאי דגול ופוליטיקאי חד מדבר סגל. נתניהו היה ונשאר פוליטיקאי קטן ושקרן, שסופר את השורות שנכתבו עליו, מודד באינצ'ים את גודל התמונות שפורסמו בצדן, ובדקות אם לא בשניות את זמני הכיסוי הטלוויזיוני. חולני.
את הסיומת המתפייטת של סגל אני קונה כמות שהיא: "נתניהו יושב על החוף בכפכפים, משקיף על בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן, יריב לוין ואיתמר בן גביר מציידים את סירת הקואליציה המחוררת בדרך למסע שממנה כבר לא תשוב". וכך הלאה וכך הלאה, כולל חשיפה מרעישה על מצב הכלכלה והביטחון והמדינה, שהיא כמו "מכונית שמתקרבת אל התהום".
מה שמחייב הסבר: מעולם, גם כאשר סגל שירת שנים את נתניהו, הוא לא עשה זאת בגלל נתניהו אלא בגלל שולחיו האמיתיים, עסקני ורבני המתנחלים. אלה מעולם לא העריצו את נתניהו. הם העריכו את ערמומיותו, שקריו ויכולתו לגדר עדר בייס פועה ופותה.
סגל הצעיר אולי התרשם מהפגנות הכוח והשררה, הבריטון והתיאטרון של נתניהו. לבני הדור של אביו, חגי סגל, היו חשבונות משלהם. חברי אצולת המתנחלים (בעיני עצמם, אבל שודדי קרקעות בפועל) בזו לנתניהו ולאורח חייו. מבחינתם הוא היה הנער השליח שלהם. מצדם שישחק בדיקטטורה כל זמן שהיא משרתת את הרחבת ההתנחלויות ומעוזי הימין ומחריבה את מעוזי הדמוקרטיה. המחוות של חנופה והערצה כלפיו נועדו לקנות אותו, וזה עבד. עד עכשיו.
מחסום ההדחקה
הטור של סגל מגיע כאשר מדיניות נתניהו, שתכליתה מנוס מכלא, גרמה לקרע הלאומי שהוביל לשבר בין מנהיגות המתנחלים לבין ה"ממלכה" (המדינה) וצה"ל, ובין המתנחלים וקהל היעד החילוני שלהם שהיה עבורם מושא החיקוי. ימי בראשית של ההתנחלויות אחרי מלחמת יום הכיפורים היו ימים של ראשוני המתנחלים כממשיכי השמאל הלוחם, החלוצי והמתיישב שהקים את המדינה.
זה היה המודל. זו הייתה הצריבה הראשונית. הם העריצו את גיבורי צה"ל וראו במסגרת המדינתית את תכלית קיומה של המדינה. מי שלא חווה את קבלת הפנים לרמטכ"ל אהוד ברק בישיבת מרכז הרב, לא חווה הערצה אלילית עיוורת לאיש ולמדים. העלייה על הקרקע להתנחלויות הייתה חיקוי במודע של חלוצי התנועה הקיבוצית. כך גם שיגור בניהם לצבא, שבו לוחמי הצנחנים והסיירות היו מודל החיקוי שלהם.
את הרעיונות על הדתה ומדינת הלכה אפסנו במגירות, והדיבורים היו על השטחים שנכבשו בששת הימים, ונחשו מי תמך בהם? נכון, התנועה הקיבוצית, כולל מפ"ם והקיבוץ הארצי. אוקיי, זה היה לפני 50 שנה. עליית הימין, החרדים וש"ס במעלות הדמוגרפיה והפוליטיקה, בסיוע הסתה ימנית מבגין עד נתניהו, יצרה את מפלצת הקואליציה הנוכחית והעמיקה את התהום.
רעיון ההתנחלות בגדה, בסיני, בעזה וברמת הגולן החל עם קמפיין "התנחלות בלבבות" בישראל החילונית והדמוקרטית, ומסתיים בימים אלה בסערת הפרדה גמורה בין ישראל הדמוקרטית־ליברלית לישראל של הדתה ודיקטטורה. זה לא קרה מהרגע להרגע. בדרך ירדה המדינה מסיני, מעזה ומגוש קטיף, והתרחש מאבק מאסף של הממשלה שנועד לתחזק בעיקר את ההתנחלויות בגדה.
אגב לא אגבי בכלל: בזמן האחרון מנפנפים בעקירה מגוש קטיף כבגידה של השמאל בימין. אז להווי ידוע לכל דכפין: מה שקרה בגוש קטיף היה טראומה המונית ברמה של שבר אמוני בהנהגת המתנחלים. בעיקר ביחסי קהילה ורבנים שהבטיחו (עקב בוחן מציאות לקוי) שאלוקים לא יתיר פינוי גוש קטיף. הרבנים נחלצו מזה כאשר הפוליטיקאים שלהם ניקזו את הזעם אל הצבא, המשטרה והפוליטיקאים (אריאל שרון, כן?) שמנגד. כיום מיתרגם גוש קטיף לעוול שגרמה ישראל הראשונה.
ויש גם עניין השחיתות. למתנחלים לא אכפת ששותפיהם יהפכו את המדינה לביצת שחיתות אחת גדולה, כל זמן שהם עצמם חותכים את הקופון שלהם לטובת מפעל ההתנחלויות. כדי להתמודד עם המציאות הזו נוצר בחברה המתנחלית מנגנון הדחקה אישי וקולקטיבי שמתעלם מגזל אדמות ומפגיעה בפלסטינים, ובמקביל שמירה על טוהר מידות ארגוני ואישי פנימי לעומת נורמת השחיתות המקובלת של שותפיהם. בייחוד כאשר המחאה מציבה בפניהם אלטרנטיבה שלטונית נקייה יותר.
במקביל, המציאות מאתגרת את מחסום ההדחקה של המתנחלים בפני העוול שנגרם בגינם לפלסטינים, בעוד נציגיהם שורפים כפרים בהבל פה וחייליהם שורפים בפועל ומקנחים ברצח.
הטקסט של סגל הוא אולי איתות לחישוב מסלול מחדש בקרב המתנחלים. הביטוי הפוליטי הוא אולי הרצון לפרסס לאחדות גנצית, הייטקיסטית, שייטית, טייסית, מטכ"ליסטית – כל סמלי הגבורה "שלהם" שבימים האלה פנו נגדם. ונחשו מי עשוי וצריך להיות הקורבן? נכון, בנימין נתניהו.