גרגוריוס השביעי חשב שהוא מחזק את הכנסייה, ובאמת חיזק אותה, לזמן מה. כמה מאות שנים. השנה הייתה 1077, והאפיפיור ישב בטירה מוגנת למרגלות הרי האפנינים. קיסר האימפריה הרומית הקדושה היינריך הרביעי סיכן את נפשו ואת נפש שותפיו למסע, והתעקש לחצות את האלפים בקור גדול, מסוכן.
הוא רדף אחרי האפיפיור, לא כדי ללכוד אותו, או להרוג אותו – כדי לבקש ממנו מחילה. היום היינו אומרים שהקיסר "הלך לקנוסה". אבל אז באמת הלך לקנוסה. זה שמה של הטירה המוגנת שבה הסתתר האפיפיור, מחשש שהפמליה של הקיסר באה לפגוע בו.
הקיסר ביקש מחילה. פעם, ועוד פעם, עד שהאפיפיור נעתר לו. כאמור, זה היה ניצחון גדול. מאותו רגע התברר שכוחו של הקיסר מוגבל, שאין לו שליטה על המלכות הרוחנית והדתית שנתונה למרותו של האפיפיור. למעשה, כפי שכותב ההיסטוריון תום הולנד, בספר מרתק על תחילתו של המילניום השני, גרגוריוס פתח את הדלת להשכלה ולחילון. האפיפיור שהביס את הקיסר הוא האפיפיור שבימיו החלה הספירה לאחור לקראת סוף שלטונו של הממסד הדתי.
גרגוריוס קבע למעשה את ההפרדה בין דת – של האפיפיור – לבין מדינה – של הקיסר. בכך הבטיח לכנסייה חופש מהתערבות מדינתית, כלומר ניצחון גדול, אבל בכך גם שחרר את המדינה מהצורך להתחזות לרשות דתית, מה שחולל תהליך שלא יכול היה לצפות. לא במקרה, כותב ההיסטוריון הולנד, מערב אירופה הוא הזירה שבה אפשר היה לפתח בהמשך, אחרי כמה מאות שנים, מדע, השכלה, ביקורת. לא במקרה, הוא כותב, מערב אירופה הוא המקום שבו ניכר החילון.
זו האירוניה המוכרת של ההיסטוריה. אלה התוצאות הבלתי צפויות של פעולות שלרגע נדמה שהשיגו דבר אחד, ולפתע מתברר שהשיגו דבר אחר. וכמובן, עוד מוקדם לומר אם גם בישראל יתברר שמי שבא לקלל יצא מברך, ומי שבא להפוך יצא מתהפך. אבל יש סימנים לכך שהאפשרות להיפוך קיימת. יש סימנים לכך שקואליציה שיכורת כוח קצת הגזימה בהערכת כוחה. וממשיכה להגזים.
כל נהג ששולח נערה לאחורי האוטובוס, כל חבר כנסת חרדי שמסביר שלהיות אברך קשה יותר מלהיות חייל, כל שר שנטפל לרמטכ"ל – כל אחד מאלה מזרים עוד מנה של אנרגיה למחנה הנגדי. הקואליציה חותרת להידוק נוסף של חגורה פונדמנטליסטית על המדינה. היא חותרת לחזק את כוחם של כמרים, אפיפיורים ואינקוויזיטורים מול נציגיה של הממלכה. זה מה שרצה גם גרגוריוס. רצה – והאיץ את עלייתם של שפינוזה וקאנט, מרטין לותר וג'ון קלווין, גליליאו ודיוויד יום.
אל המעיין
רגש אחד מחבר את גזירת ההפרדה במעיינות, שטרם יצאה לפועל, ואת שרשרת התקריות בתחבורה הציבורית, המעידות על כך שגם הממשלה שהבטיחה משילות מתקשה לקיים. כל נהג אוטובוס מלך, כל נוסע נסיך. והנסיכות מתבקשות להתלבש בהתאם. ולשבת מאחור.
רגש אחד מחבר את המעיינות ואת האוטובוסים, וזה לא כעס (מובן), וזו לא מבוכה (מתבקשת). הרגש הוא חרדה. וכל מי שמציעים בנעימות מתוקה להצטייד בקצת "התחשבות", כלומר, לתת לדתיים כמה שעות של הפרדה כי גם הם אזרחים, וגם להם מגיע, וכל מי שמייעצים ביעילות להצטייד בקצת "פרגמטיות", כי למה לריב אם אפשר אוטובוס כזה ואוטובוס כזה – כל אלה מתעלמים מהפיל שבחדר. הם מתעלמים מהחרדה.
יש חרדות שצריך לכבוש. חרדות שאין להן בסיס. יש חרדות עם סיבה מוצדקת, ולזו יש סיבה מוצדקת. הסיבה – דמוגרפיה. וכל עיסוק בשאלות שנוגעות לאתגר החרדי של מדינת ישראל מוכרח להידרש אליה, בראייה כוללת, מקיפה.
בקטע הבא תוכלו לקרוא מה שכתבתי על חוק הגיוס. זה סוף צבא העם, כך אני טוען. למה סוף? בגלל הדמוגרפיה. אם אפשר היה לדעת מראש שהציבור החרדי יישאר קטן יחסית, נאמר, עשירית מכלל יהודי ישראל, הפטור מצה"ל עדיין היה מרגיז, ועדיין היה לא מוסרי, אבל הוא לא היה מסכן בהכרח את מודל צבא העם. הסיכון נובע מהשילוב של שני מרכיבים – האחד, הפטור, השני, הדמוגרפיה. זה לא פטור וגמרנו, זה פטור במגמת תנועה. השנה 10% (כבר יותר), אחר כך 15%, ואז 20%, וכן הלאה.
את אותה משוואה יש להחיל על שאלת ההפרדה במעיינות ובאוטובוסים. משוואה קלה לפתרון. משוואה בלי נעלמים. צפו לעתיד, וישראל של מחר גלויה לפניכם כבר היום: אם החרדים, או החרד"לים, רוצים הפרדה במעיינות כשהם המיעוט הקטן, אין סיבה להניח שיוותרו עליה כשיהיו המיעוט הגדול.
למעשה, יש להניח דבר הפוך: אם כמיעוט קטן הם רוצים כמה שעות, כמיעוט גדול ירצו כמה ימים. נניח שיהיו 30% מהאוכלוסייה (תחזית הלמ"ס ל־2064), מן הסתם ירצו שליש. יומיים־שלושה בשבוע. וגם שליש מהאוטובוסים בהפרדה. או כל הקווים במסלול אחד, ואף קו במסלול אחר.
כך או כך, העתיד גלוי. זה יהיה עתיד שבו יהיו בישראל הרבה יותר מרחבים שבהם נהוגה הפרדה. זה יהיה עתיד שבו יהיו בישראל הרבה יותר מרחבים שבהם הנשים יתבקשו להתיישב מאחור.
וכמובן, אפשר לומר שזו דרך העולם הצודקת. אם ישראל תשנה את הרכבה, אפשר לצפות שגם המרחב הציבורי שלה ישנה את אופיו. החרדים והחרד"לים אינם אורחים, עוברי אורח, הם אזרחים כמו כולם, שווי מעמד וזכויות. מותר להם לנסות להשפיע על דמותו של המרחב הציבורי. מותר להם לתבוע בו חלק שיותאם למסגרת הנכונה בעיניהם.
אכן, בדיוק בגלל זה מורגשת חרדה. בגלל הידיעה שהתהליך המתנהל כרגע הוא אות לבאות. בגלל ההכרה בכך שמה שקטן עכשיו יגדל אחר כך. בגלל ההבנה שלא נותר עוד זמן רב למהלך של בלימה – וגם שלא ברור איך בדיוק אמור להתנהל מהלך של בלימה. את ההפרדה במעיינות אולי עוד אפשר לעצור בכנסת, אבל עד מתי יישמר הרוב שיכול לעצור אותו? ההפרדה באוטובוסים אינה חוקית בהסדר החל עכשיו, אבל חוקים אפשר לשנות, וכל מה שנדרש לכך הוא עוד כמה מנדטים, ועוד כמה. וזה בדיוק מה שחוזה הדמוגרפיה לישראל.
חרדת המעיינות וחרדת האוטובוסים, וכל שאר החרדות, הן ההסבר האמיתי לחלק ניכר ממה שמתחולל כעת בישראל. הן ההסבר לרופאים שמתלבטים אם יש טעם לגדל כאן את ילדיהם. הן ההסבר לאנשי המילואים שמתייסרים בשאלת ההתנדבות. הן ההסבר לשלל היוזמות – חלקן באמת מופרכות – לחלוקת הארץ בין יהודים ליהודים. ותמונת הראי של החרדות האלה: דרכה הנצחנית של קואליציית הרוב, שעל הקריאה "דמוקרטיה" משיבה בקריאה "דמוגרפיה". דרכה של קבוצה שריח הכוח מסחרר אותה, מתוך הנחה שהעתיד בידיה.
זו גם הסיבה לכך שכל כך קשה לצאת מהמשבר שישראל נקלעה אליו. לצאת לאן? להמתנה שהילודה תעשה את שלה? להמתנה עד שיהיה רוב קצת יותר גדול שיוכל לממש את רצונו בלי התנגדות ממשית? לקואליציה אין סבלנות לחכות לזה. למה שתחכה? היא ממילא מצפה לניצחון, אז מדוע שהיריב לא ייכנע ויאפשר למה שאמור לקרות פשוט לקרות?
האופוזיציה לא רוצה לוותר, משום שיש תחושה שהקרב שלה הוא קרב מאסף. או שתנצח עכשיו, וניצחון פירושו שינוי של כללי המשחק באופן שינטרל, לפחות חלקית, את ההשפעה המתחזקת של הדמוגרפיה, או שתיאלץ להשלים עם הפסד.
לא הפסד בקרב על חוק כזה, או על תקנה אחרת, על גזירה כזאת, או על אפליה אחרת. היא תיאלץ להשלים עם הפסד במערכה. היא תיאלץ להכיר בכך שישראל עומדת להשתנות ללא הכר, וללבוש בגדי נסיכים חדשים (צנועים), ובגדי נסיכות חדשות (צנועות), ובגדי כללים חברתיים חדשים.
מה דעתה של האופוזיציה על הפסד כזה? הביטו בגרף והתמונה תתבהר. עד כדי כך היא לא רוצה להפסיד.
על מה מוותרים
את מה שאמור לקרות בישראל בתחילת מושב החורף של הכנסת אפשר לתאר בכל מיני דרכים.
אפשר: מהלך שיפטור את החרדים מגיוס לתמיד.
אפשר: מהלך שיסייע לחרדים להצטרף לשוק העבודה.
אפשר: מהלך שיחלץ את ישראל ממשבר שאין לו פתרון.
אפשר גם: מהלך שיסמן את תחילת סופו של צבא העם.
כמובן, האפשרות הזאת, הרביעית, היא הדרמטית ביותר. ודווקא היא האפשרות הפחות מדוברת. הרבה מאוד ישראלים סבורים שדרוש שוויון בנטל. הם כועסים על כך שהחרדים אמורים לקבל פטור לתמיד, מתעקשים לקבל פטור לתמיד.
הרבה מאוד ישראלים מודאגים בגלל שיעורם הנמוך של הגברים החרדים העובדים ומתפרנסים. חלקם סבורים שחשוב יותר לישראל שהחרדים יעבדו מאשר שיתגייסו. הרבה מאוד ישראלים עייפים מהדיון הלא נגמר על גיוס חרדים.
בשאלונים של סקרים, כולל אחד שערכנו במדד ממש לאחרונה, הם אומרים לנו "הם ממילא לא יתגייסו". אז אולי הגיע הזמן לסגור את הדיון אחת ולתמיד. לחוקק, ולעבור הלאה. לחוקק, ולהתמקד בעניינים שיש להם פתרון מעשי, ולא רק השלכות מוסריות או עקרוניות.
מעט ישראלים – מעט מדי – מביאים בחשבון את האפשרות הרביעית. אפשרות שכמה מומחים מתייחסים אליה כאל ודאות.
זאת האפשרות שהחוק שהממשלה רוצה לחוקק באוקטובר הוא קו פרשת מים שמעברה השני צה"ל כבר לא יהיה כפי שהיה. הוא כבר לא יהיה צבא העם. לא בעיקרון (כי יש חוק שפוטר ישראלים מגיוס), ולא למעשה (כי ישראלים אחרים יחליטו שאם יש פטור, גם להם מגיע).
למותג צבא העם יש שני תפקידים: יש לו תפקיד מעשי. הוא מאפשר לצה"ל לגייס, לכאורה, את כולם, לבחור את הטובים ביותר לתפקידים שבהם הם נחוצים ביותר, למלא את השורות, של הסדיר ושל המילואים, לתת תחושה של שותפות מחייבת. יש לו גם תפקיד סמלי – הוא פריט משמעותי בזהות הישראלית המשותפת, משהו ששייך לכולנו, משהו שזוכה לאהדה מכולנו, משהו שיש לו מעמד שחורג משגרת היומיום המדינתי.
לא במקרה, יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי־ישראלי. יום שמגלם את הכוח הרגשי של מוסד כמו צבא העם. החיילים הם של כולנו. החללים הם של כולנו. אלה לא אנשים שבאו להתפרנס בהגנה עלינו. אלה אנחנו.
בהתאם, אם ישראל תאבד את צבא העם, יהיו לזה השלכות מעשיות וסמליות. עם ההשלכות המעשיות יצטרכו להתמודד המומחים לביטחון. איזה מודל חדש לאמץ, איך לקיים אותו כך שיספק ביטחון מספיק במחיר נסבל.
יש מהם שאומרים שאין אפשרות כזאת. זו אמירה מפחידה, אבל לא בהכרח רלוונטית: אם צבא העם לא יהיה צבא העם, יצטרכו לשבת ולחשוב איך האין־אפשרות של היום מתקיים בעולם זאת־האפשרות־היחידה של מחר. הם יצטרכו לרבע את המעגל, או איזו קלישאה אחרת שתבחרו, ולנפק לישראל צה"ל מספיק חזק, שאינו צבא העם.
כמובן, לא בטוח שיצליחו. יכול להיות שבלי צבא העם ישראל תהיה חלשה יותר. זה אומר שתצטרך להשקיע יותר משאבים ובתמורה תקבל פחות ביטחון. אולי זה אומר שתצטרך להתנהל יותר בזהירות, או לוותר לאויביה בעניינים שלא הייתה רוצה לוותר, או להסתגל למחיר גבוה יותר באבידות במקרה של אלימות. ברמה המעשית, זו הסכנה של אובדן צבא העם.
לצד סכנת ההשלכה המעשית הזאת, ישנה גם סכנת ההשלכה הסמלית. קשה מאוד לדמיין את מדינת ישראל בלי צה"ל כסמל מרכזי, דומיננטי, מאחד. קשה מאוד לדמיין את ישראל בלי האתוס של צבא העם. אבל אפשר לנסות לעשות את זה, בהפניית מבט למדינות הרבות שבהן אין "צבא עם". אלה מדינות שבהן הצבא לפעמים נערץ ולפעמים פחות, אלה מדינות שבהן חלק גדול מהאזרחים מנוכרים לצבא, לא מכירים אותו, לא מבינים אותו. הצבא הוא עוד גוף עם תפקיד חשוב, כמו משרד הפנים, רשות הטבע והגנים, חברת החשמל או המשטרה.
הנה, זו דרך לחשוב על ההבדל בין צבא העם ללא־צבא־העם. אם צה"ל הוא לא צבא העם, הוא דומה יותר למשטרה מבחינת היחס אליו. כלומר, גוף שכולנו מבינים שהוא חשוב, ושכולנו אסירי תודה למשרתים בו על עבודתם המסורה, אבל הוא אינו סמל ישראלי ייחודי. אף אחד לא אומר על השוטרים שהם "הילדים של כולנו". רק על החיילים. ובסקרי האהדה, צה"ל הרחק בראש, והמשטרה לא תמיד אהודה.
לקראת מושב החורף של הכנסת צריך להביא בחשבון את האפשרות שזה בדיוק המהלך שאליו הממשלה מובילה. היא כמובן תגיד שלא, שמה פתאום, שלא יעלה על הדעת. זו אחיזת עיניים. לפטור גורף לאוכלוסייה שצומחת במהירות יש משמעות שחורגת מעבר לסוגיות של כוח אדם. אפשר לקיים צבא עם כאשר 80% חייבים בגיוס, או 70%, ואולי גם כאשר 60%. אבל ברגע מסוים - 50%?, 40%? מגדל הקלפים יתמוטט.
אין "צבא עם" במצב שבו גם מעשית וגם עקרונית כל כך הרבה ישראלים פטורים ממנו. אין יכולת מוסרית לקיים תביעה מדינתית לקיומו של צבא עם, במצב שבו גם מעשית וגם עקרונית כל כך הרבה ישראלים פטורים ממנו. צה"ל שאינו צבא העם יהיה צבא לגמרי אחר. ישראל שצבאה אינו צבא עם תהיה ישראל לגמרי אחרת.
אז כן, את מה שאמור לקרות בישראל בתחילת מושב החורף של הכנסת אפשר לתאר בכל מיני דרכים. יש מהן יותר נוחות לחרדים ופחות נוחות לחרדים. יש מהן יותר נוחות לממשלה ופחות נוחות לממשלה. וישנה גם הדרך הזאת: ישראל נכנסת למהלך שיסמן את תחילת סופו של צבא העם. זה גודל ההימור. וכגודל ההימור צריך להיות גם עומק הדיון.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד ובספר "מילניום" של תום הולנד.
[email protected]