"באותם רגעים שום דבר לא הזיז לי. לא עניין אותי כלום. רציתי רק להיות בתוך התחושה הזו. התחושה הממכרת הזו של הנאה צרופה. לא הזיז לי שהילדים שלי נמצאים בחדר הסמוך או שהבית שלי נשרף. הייתי בעולם אחר״.
עם פתיחת החופש הגדול: הסימנים לזיהוי התמכרויות בקרב נערים
לא יכולים להיפרד מהסמארטפון? כדאי שתדעו שמדובר בהתמכרות לכל דבר | קרסו
ד"ר אן קלי היא חוקרת מוח שחקרה את מערכת התגמול במוחנו ואת תפקיד הדופמין בהתמכרות. לאחר שהייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה, היא קיבלה פנטניל כדי להתמודד עם עוצמת הכאב. פנטניל הוא ממשככי הכאבים היותר חזקים. הוא עובד על נתיבי התגמול במוחנו, אותם נתיבים שבהם מופרש דופמין.
ד״ר קלי, שחקרה את הדופמין במשך שנים לפני התאונה, הודתה שאפילו היא, שחוקרת לעומק את מנגנון התגמול, לא הייתה קרובה להעריך את העוצמה של המוליך העצבי הזה.
בשנים האחרונות נצפתה ירידה בהתמכרות לאלכוהול, לקנאביס ולטבק, אבל זה לא שיש פחות התמכרויות, אלא שההתמכרות הוחלפה. ההתמכרויות המסורתיות הוחלפו על ידי זמן מסך, רשתות חברתיות, פורנו ומשחקי מחשב. הצפי לשנים הקרובות הוא שאנשים יהפכו יותר ויותר מכורים. הסיבה - אנחנו מצוידים במערכת ביולוגית שאינה מותאמת לחיים המודרניים.
כשמדברים על התמכרות, אנשים נוטים להניח שאנחנו מתמכרים לעונג שבחוויה, בין שזה לקבל לייק ובין שזה לנצח במשחק מחשב, אבל מנגנון ההתמכרות עובד בדרך אחרת ממה שאנחנו חושבים.
מנגנון העונג התפתח כדי שבני אדם ובעלי חיים יתנהגו באופן שמקדם את הישרדותם. כאשר אבותינו טיילו ביער ומצאו דבש, דובדבנים, או כל דבר שגורם לאנרגיה זמינה או לכל התנהגות שקשורה בהישרדות - נחווה פרץ דופמין כדי לעודד הכנסת אנרגיה לגוף או לעודד קיום יחסי מין.
אבל למרות מה שנהוג לחשוב, דופמין לא קשור בהנאה עצמה.
איך אנחנו יודעים? כאשר שיבשו את מנגנון הדופמין אצל חולדות, הן עדיין נהנו מהאוכל כאשר הוכנס לפיהן. אבל אם המזון לא היה בקרבתן – הן לא עשו שום צעד כדי להגיע אליו. דופמין קשור בפעולה שנועדה לגרום לנו להשיג משהו - מזון, שתייה, יחסי מין. ההנאה הגדולה היא לא בתגמול עצמו אלא בהשתוקקות. כדי להבין את פעולת הדופמין, נסו להיזכר לא בהנאה עצמה, אלא בתחושה שחוויתם רגע לפני שקיבלתם את מה שרציתם. לכן דופמין קשור להישגים, לרכישת סמלי סטטוס או לטיפוס על האוורסט.
עם דופמין לאוורסט
הדופמין מופרש במוחנו כל הזמן בקצב קבוע. לכל אחד מאיתנו ישנו קצב הפרשת הדופמין שלו, שזו רמת הבסיס. כל סטייה מעלה או מטה תגרום לנו לחוות עונג או כאב. למעשה, רמת הבסיס ההתחלתית שיש לכל אחד מאיתנו, קובעת באיזו מידה נרדוף אחרי ריגושים. אנשים בעלי רמת בסיס גבוהה - מראש יותר רגישים להתמכרות. לעומת זאת, לאנשים בדיכאון יש רמת בסיס נמוכה יותר.
מנגנון זה מסביר הרבה מהבעיות הנפשיות שאנו חווים. החיים עבור בני אדם תמיד היו קשים, אבל באופן אירוני בימינו הרבה יותר קשה לחיות, כיוון שהחיים הפכו מאוד משעממים. החיים קשים כי אנחנו כבר לא במלחמת הישרדות, וכדי למלא את כל הצרכים שלנו - לא צריך לעזוב את הבית. אפילו לאנשים שנמצאים מתחת לקו העוני יש יותר גישה לתגמולים, יחסית לכל תקופה אחרת בהיסטוריה. למעשה, אנשים ללא השכלה מבזבזים 42% יותר זמן בבילויים מאנשים עם תואר.
זו הסיבה לכך שאנשים ממציאים ריגושים, כמו לטפס על האוורסט או לצלול אל שרידי הטיטאניק. אנשים עם רמות בסיס גבוהות של דופמין - צריכים ריגושים יותר מהאחרים. בעבר, הצורך בריגושים היה הנורמה - הריגושים הם מה שגרם לנו בטבע לצאת לצוד ולתור אחר מזון. אבל בתקופתנו, מכיוון שכל צורכי הקיום מלאים, אנחנו מרגישים צורך כמעט אובססיבי לחפש גירויים חדשים, ומשלא מקבלים אותם – מוצפים בתחושת ריקנות.
כשחווים ריגוש או הנאה כלשהי, מתרחשת סטייה מרמת הבסיס של הדופמין. סטייה זו נחווית כעונג. רמת העונג נקבעת בהתאם לגובה הסטייה. גירויים שונים יעלו את רמות הדופמין באופן שונה. אכילת ברוקולי, למשל, לא משחררת רמות גבוהות של דופמין, אבל אכילת שוקולד מעלה את רמות הדופמין פי 2 מרמת הבסיס, יחסי מין - פי 2.5, והירואין פי 10.
רק מה? כיום יש להתנהגויות כמו יחסי מין או אכילת דבש תחליפים סינתטיים, כמו רשתות חברתיות, המבורגר, פורנו ונטפליקס, שמעלים את רמות הדופמין ביחס דומה לאלכוהול או לסמים. זו הסיבה לכך שכאשר אנשים נשאלו אם יוותרו על סקס לשנה או על נטפליקס לשנה, חלק משמעותי העדיף לוותר על סקס. התחליפים הסינתטיים מעלים את רמות הדופמין הרבה יותר מההתנהגויות הטבעיות שלנו, והתנהגויות שבעבר נחשבו מענגות כמו טיול ביער, כבר לא מצליחות לרגש.
צניחה ואז צריכה
דמיינו את הסיטואציה הבאה. סיימתם מרוץ מרתון שהתכוננתם אליו שנה שלמה. עברתם את קו הסיום. התחושה מדהימה, אבל מהר מאוד מגיעה הנפילה. רמות הדופמין צונחות אל מתחת לסף. ככל שהריגוש משמעותי יותר, כך הצניחה של הדופמין תהיה גדולה יותר. מוחנו מחפש איזון. לכן, לאחר חוויית שיא, יש מעין תחושת ריקנות, זו הנפילה שאנחנו חווים כשרמות הדופמין צונחות אל מתחת לסף.
אחד הממצאים המפחידים של השנים האחרונות הוא זה שאחרי פרץ דופמין, רמות הדופמין יורדות. אבל לא סתם יורדות, הן יורדות לרמה נמוכה יותר מהסף הקודם. זו הסיבה לכך שאם גירוי מסוים גרם לנו להתרגש בעבר, בפעם הבאה שנאכל מאותו השוקולד או נראה את אותו סרט פורנו, זה יהיה טוב כמו בפעם הראשונה. אם רמות הדופמין תישארנה גבוהות – אז לא נמשיך לחפש אוכל, לצוד או לקיים יחסי מין.
המטרה של הצניחה המהירה אחרי ריגוש היא שנמשיך לחפש אחר תגמולים. וככל שהריגוש גבוה יותר – גם הצניחה גבוהה יותר. זו הסיבה לכך שבפעם הבאה אנחנו נצרוך הרבה יותר מאותו תגמול, כדי להגיע לאותה רמת הנאה שחשנו בפעם הראשונה.
אחד הממצאים הכי מעניינים במדעי המוח ב־75 השנים האחרונות הוא שעונג וכאב ממוקמים על הרצף, הם נועדו לאזן זה את זה. אותם אזורים במוח שמעבדים עונג, מעבדים גם כאב. המוח שואף להישאר באיזון. הוא ידאג לכך שלא תהיה סטייה ארוכה מדי לצד העונג. למעשה - בכל סטייה לכיוון העונג, מוחנו יעבוד כדי להשיב את האיזון – בתהליך המכונה הומואוסטזיס.
כשאתם צופים בסרטון בטיקטוק, מיד בסיום הסרטון יש רצון לעוד סרטון. זה למעשה הכאב שמנסה לאזן את הריגוש. הבעיה היא שבמקום לחכות שהמנגנון ישוב לאיזון, אנחנו רוצים להשתחרר מתחושת ״החוסר״ וצופים מיד בסרטון נוסף ובעוד אחד ובעוד אחד. או אז מתרחשת במוח הצפה של דופמין. מוחנו מנסה לפצות על ההצפה הזו ולייצר תיקון. לכן רמת הבסיס ההתחלתית שהגענו עמה לעולם משתנה. היא יורדת אל מתחת לרמה ההתחלתית.
בתקופה הנוכחית יש לנו יותר גישה להתנהגויות שמייצרות עונג מאשר בכל נקודה אחרת בהיסטוריה האנושית. שיעורי הדיכאון, החרדה וההתאבדויות גבוהים מאי־פעם ובאופן לא מפתיע - עולים דווקא במדינות העשירות בעולם. החברות המודרניות לקחו התנהגויות שמקדמות הישרדות כמו אוכל, רצון לקרבה ויחסי מין והפכו אותן לסמים. זו הטרגדיה של האנושות, מה שנחווה כתענוג בלתי צפוי אתמול, הפך היום להיות הנורמה, וכבר לא יספק אותנו מחר.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה