פתאום קמה אישה בבוקר ומרגישה כי היא עמה. האישה הזאת נתקלת במילים החגיגיות “עם אחד, דגל אחד, התעשתות אחת". מי הנאיבית שכתבה את המילים האלה, היא מגחכת לעצמה. בתוך תוכה היא יודעת: היא עצמה כתבה אותן לפני זמן קצר למדי, אבל הזמן הממזר נדמה לה כנצח.
המשפט הידוע מדבר על הזמן שעובר מהר כשנהנים. סליחה, מי שהגה אותו לא באמת סבל בחיים שלו, כי הזמן עובר הרבה יותר מהר ובעצבנות כשמתענים. האישה הזאת שכותבת על עצמה מעת לעת בגוף שלישי היא אני. 25 שבועות חלפו מהיום שבו נכתבו המילים החגיגיות ההן, ומאז אני מסתכלת סביבי ותוהה הרבה יותר מדי פעמים אם באמת יש פה עם. ואם כן, מה הופך אותנו לעם, והכי פשוט - למה לנו עם בכלל? מה השלאגר הגדול בקבוצתיות הזאת?
ג'ון דאן כתב “שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ; כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה". אולי בכלל טוב יותר להיות אי? להיות אי, א־עמיותית וא־חברתית? מה אני צריכה את כאב הראש הזה בכלל?
וכך, עם מחשבות א־חיוביות אני מעבירה את ימיי. מנסה לשמור על חיוך אבל יוצא לי קצת מאולץ. עד לפני זמן קצר: הגיעה אליי שמועה על התכנסות של חילונים וליברלים בירושלים.
כבר כמה עשורים שאני טוענת בתוקף - הנייר הרי סובל הכל והאינטרנט בעל יכולת ספיגה עוד יותר גבוהה ממנו - שירושלים היא הפרומו לבאות. מה שקורה עכשיו בירושלים, בכל רגע נתון, הוא מה שיקרה בישראל בעוד עשור או שניים. תלוי איפה. מצחיק אותי כשאני רואה כל מיני חשובות וחשובים מציגים את זה כנתון מדעי. הלו, פעם לגלגתם עליי כשכתבתי את זה בכל מיני הזדמנויות בעיתון.
חשבתם שירושלים היא ישות חריגה, עם נתונים גנטיים כל כך דפוקים ומאתגרים, עד שאין בכלל חברת מחקר שתהיה מוכנה להשקיע בפיתוח תרופה למענה. מעין עיר יתומה. אז עכשיו זו נהייתה תזה מפוצצת שפותחים איתה מהדורות.
נו. כל מה שנדרש ממני בפעם הראשונה ששטחתי את תפיסת עולמי, היה להיות ירושלמית ערנית ופקוחת עיניים, ולגבות במקביל במספרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אני חוזרת להתכנסות שנקלעתי אליה. “נקלעתי" אינו ביטוי מדויק. קלעתי את עצמי מרוגטקה היישר מהמרפסת לבית הוועד, בר־קפה קואופרטיב אצלנו בשכונת בית הכרם, שעלתה לכותרות לאחרונה הודות לנשותיה האמיצות שלא בא להן טוב בכלל לקבל ייעוץ אופנה והשחתת שילוט של נשים מאנשים שמתהלכים עם שרידי שועל על הראש ומעיל צמר בקיץ.
למארגני המפגש היה חשוב להדגיש שבית הכרם נבחרה באופן די אקראי. נערכו כבר מפגשים במקומות אחרים בעיר, דבר מעודד בהחלט. בקיצור, ישבתי עם כמה מאות נשים וגברים בחצר הבר השכונתי. מיד התנערתי מההגדרה “חילונית". אין לי כבר כוח לחיטוט האטימולוגי שאומר שחילונות גזורה מהמילה “חול", ההפך מקודש.
הרי קדושה אני ממילא לא וכל חיי הספקתי להכיר אולי אחת או שתיים. במקביל, איני חול אלא ירושלמית שמונחת אבן על אבן, ועוד איזו אבן. גדולה, אולי אפילו כמה במקבץ. מסלעה.
אני פשוט לא מגדירה את עצמי “חילונית" בשום מובן: אישה שבוחרת להאמין שהעולם אכן נברא במאמרות, וכל אדם נברא בצלם אלוהים ולפיכך כל פגיעה בכל אדם היא פגיעה באלוהים וההפך. ככה וזהו.
ברגע שהצהרתי שכך, זיהיתי הקלה על פניהם של חלק מהנוכחות והנוכחים. כשם שאני לא מוכנה לחשוב שיש מישהו שיעיר לי על הגופייה שלבשתי, כך אני לא מוכנה שמישהו יחוש אי־נוחות בשל הכיפה שהוא חובש. זו לא קטנוניות. אוכלוסיית הליברליות והליברלים בישראל היא ענקית. רוב מוחלט, מכל הספקטרום האמוני, ולא רק אצל יהודים.
הדברים של בן לב־קדש, מנהל שכבה בבית הספר הניסויי בירושלים, ומוריה רודל סילפן, פעילה למניעת אלימות בזוגיות בתחום התקשורת, יישרו כמה גווים כפופים: בירושלים חיים יותר ממאה אלף איש שערכיהם ליברליים. הקהילות הליברליות בעיר רבות, אבל כל אחת חשה כמו אי בודד בים. מטרת הקבוצה ליצור חיבורים בין אנשים ובין קהילות, כשהבסיס הוא הערכים המשותפים במפגשים מסוגים שונים. ודבר נוסף: קריאה למתמודדות ומתמודדים על הבחירות לעיריית ירושלים להתאחד.
האמירה שלהם פשוטה ומעשית: אנחנו שליש מציבור הבוחרים. לכאורה מיעוט בירושלים, אבל למעשה מיעוט בעל כוח אלקטורלי. ערביי ירושלים כמעט שאינם מגיעים לקלפיות בבחירות המקומיות. חיזוק הקשרים יכול לאגד את הציבור הליברלי למחנה פוליטי חזק, שיבטיח שירושלים תהיה גם שלו.
ומכיוון שכך, מוטב למתמודדות ולמתמודדים בבחירות המקומיות להניח את האגו בצד וללכת כקבוצה. כבר ראינו מקרים שבהם אגו שינה לחלוטין את המפה הפוליטית וטיפח הרבה מאוד צמחייה שטרם נחקרה. איש חכם אמר לי פעם שעשבים שוטים צומחים ליד השיבר הראשי.
מאז המפגש אני עוקבת בעניין ובתקווה אחר התפתחותה של הקבוצה, שצמחה מהשטח בלי אינטרסים ובלי מינויים משונים ובלי שנאה לאחר, אלא עם אהבה לעיר אחת, ירושלים. שני דברים כבר ידועים: רוב עם תודעה של מיעוט הופך לבעל כוח דל של מיעוט, ומה שקורה בירושלים, לא יישאר בירושלים.