ככל שמתגברים הפיגועים וככל שמתגברת הפשיעה במגזר הערבי, מתעצם גם הפער בין בלבולי השכל מלא־מלא לבין המציאות. בין השרים המשיחיים סטרוק, בן גביר, סמוטריץ׳ ואליהו, לבין השרים הצעקנים רגב, דיסטל־אטבריאן, קרעי ואמסלם, אין הבדלים רבים.
בצל גל הטרור: הצעדים הדרמטיים שדורש בן גביר נגד האסירים הביטחוניים
"השתגענו?": העימות בין גלנט לבן גביר בישיבת הקבינט
פתרונות אמיתיים אין להם, ובאופן כללי נראה שמרבית חברי הממשלה אינם בנויים לקחת אחריות על מצב המדינה מתוקף מעמדם. לכן הם רק מרססים האשמות פרועות לכל עבר, מביעים צער מזויף על המצב, או יוצאים להפגין נגד עצמם.
התחביב הממשלתי המקומם ביותר הוא ההשתלחות המתמדת בכוחות הביטחון. זוהי הדרך היחידה של שרים חסרי יכולת להתמודד עם התהום שנפערה בין הבטחותיהם הגרנדיוזיות, ובין מה שמתרחש בישראל בפועל. המצב הביטחוני התדרדר, הקידום העיקש של המהפכה המשפטית החליש את הצבא, והשרים המכובדים עסוקים בהתעמרות בגופים ששומרים על ביטחון המדינה.
הרעש הזה אמור למסך את ההבנה שמעבר למשבר בצה"ל, קריעת המנהל האזרחי ממשרד הביטחון והענקתו לבצלאל סמוטריץ׳, הביאה להתעצמות הטרור. צריך רק להסתכל על המספרים כדי להפנים את העובדה הברורה.
חברי הליכוד הממלכתיים יותר מתבטאים מדי פעם נגד ההתעמרות במערכת הביטחון. רק אתמול אמר חה״כ חנוך מילביצקי שלא ראוי להשמיע ביקורת עניינית בתקשורת, ושהעובדה ששרים תוקפים את הרמטכ״ל או את אלוף הפיקוד - היא בושה. הוא צודק, אבל האמירות האגביות שמבליחות פה ושם בתוך קקופוניית ההתקפות, לא משנות את המצב. כששר או שרה אינם מפוטרים על התנהלות מופקרת כזו, אלא נותרים בכסאם ומשתמשים בתקציבם כאילו כלום לא קרה, למה שיפסיקו את המעשים הבזויים? כשאין מחיר, ממשיכים.
השבוע התברר שחמאס ניצל את המצוקה ברשות הפלסטינית וגייס עשרות אנשי מנגנוני ביטחון לשורותיו; שכתב"מים חודרים מעזה; ושחלק מפיגועי הירי מתבצעים על ידי הזרוע הצבאית של פת״ח. בהצהרה מזירת הפיגוע בהר חברון נמסר שמדובר במתקפת טרור שממומנת על ידי איראן, אבל סליחה, מה חדש? איראן מממנת טרור פלסטיני ואחר כבר שנים ארוכות, והיא משגשגת כרגע כתוצאה מהחולשה הפנימית של ישראל. לפני שנה הפגנות החיג׳אב ההמוניות התרחשו באיראן, ועכשיו ההפגנות ההמוניות מתרחשות אצלנו.
למרבית הישראלים ברור שהממשלה חייבת לקחת אחריות על הקרע הפנימי ולהתיישר, במיוחד נוכח האיומים הגוברים מסביב. ההתמודדות הישראלית עם אתגרים פנימיים וחיצוניים נגזרת מהלכידות, וכשהיא איננה, מתבזבזת המון אנרגיה על התנצחויות חסרות תוחלת ועל שנאה פנימית שרק מחריפה את המצב. אז איך תפתור הממשלה את המלכוד?
המצב הביטחוני המחריף לא הפריע לחה"כ שמחה רוטמן להשתלח אתמול בבג״ץ ולאיים במשבר חוקתי. במקום פתרונות אנחנו ממשיכים לקבל האשמות וצעקות לסירוגין, אבל השאלה היא אם יש בכלל סיכוי לשינוי. האם אפשר ליישר את מה שמתנהל כל כך עקום?
שמונה חודשים הם די והותר זמן כדי להבין שהממשלה עקומה מיסודה. קשה להאמין שהיא תוכל להתנהל באופן שונה, פשוט כי זהו אופייה. היא מונהגת בידי יותר מדי משיחיים וקיצונים, כשברקע מושכים בשערותיה עסקנים, שתרומתם היחידה לביטחון המדינה היא דרישה לחוק השתמטות לחרדים.
כשמשהו הוא עקום מיסודו, אם יישרו אותו בכוח, הוא יישבר. זה בדיוק הפחד של חברי הממשלה, ולכן ספק אם יש סיכוי גדול לגישור בינה ובין המציאות. אין שום דבר פנימי שמאזן אותה, ולכן היא לא מתפקדת ולא משיגה ביטחון או משילות.
לכן הפחד של אזרחים רבים הוא לא מאיראן, אלא מהמשך מעללי שרים קשקשנים שאין להם מושג איך לנהל מדינה, או על מה מושתתות מערכותיה. מבחינתם כל בעיה נפתרת באמירה פרובוקטיבית, וכולם בני החלפה חוץ מהם.