הנסיעה בקו 1 מחולון לתל אביב, לפני בדיוק 21 שנה, הייתה הנסיעה האחרונה שעשיתי כתושבת חולון שעוברת לתל אביב. בערך מהיום שנולדתי נסעתי בקו הזה, בדרך מחולון אל הדירה של סבתא, שהייתה בפינה של שדרות בן־גוריון וכיכר אתרים בתל אביב, במסלול קבוע שהביא אותנו בדרך אל האושר. עלינו לאוטובוס וירדנו בחיבור של מוגרבי ואלנבי עם בן־יהודה, כדי לתפוס משם מונית שירות צהובה של קו 4 שהביאה אותנו לסבתא, לכיכר עם הקוף ולפיצה רימיני.

אנחנו רוצים שינוי, בואו לא נהיה תלויים במנהיגים אחרים | הרב ליאו די בטור מיוחד
ההתנהלות המושחתת קיימת גם ברשויות המקומיות היהודיות | טור תגובה לקלמן ליבסקינד

גם כשכבר הייתי בתיכון, נוכחת־נפקדת, הייתי נמשכת אל הקו כמו חתול לארגז חול. זה היה ריטואל שחזר על עצמו כמעט בכל תקופת הלימודים. הייתי יוצאת מהבית, עומדת בתחנה של קו 1, מחליטה שלא מתחשק לי לכלות עוד שבע שעות של שיעורים חסרי תוחלת, ואז חוצה את הכביש ועולה לאוטובוס שייקח אותי לתל אביב.

ברחוב העלייה עוד הרגשתי את המועקה המחברת בין הערים, כמו מנהרת ערפילית של כביש סואן שמובילה אותך בדרך אל הלא נודע של העיר הגדולה. שוקן, העלייה ואז כיכר המושבות, שם הנשמה שלי נפתחה, וכשהקו היה מגיע לאלנבי, כבר הייתי נושמת לרווחה. הנה רוטשילד וברנר, ותכף התחנה שהייתה האהובה עליי בעולם - שינקין.

כמעט תמיד ירדתי באזור שינקין, שבתחילת שנות ה־90 היה הדבר הכי מגניב לעשות, לקנות בגדים במרסל, לשחק אותה שינקינאית עם חולצות גזורות, ללכת הלוך ושוב מאלנבי ועד רוטשילד בציפייה שמישהו יגלה אותי. האמת היא שהרחוב היה נראה לי סטנדרטי ודי סתמי. בהתחלה לא הבנתי מה סוד הקסם שלו, שבוודאי לא היה גלוי בשעות היום.

אחר כך הייתי יורדת לנחלת בנימין, ולפעמים ממשיכה עם המסלול של קו 1 עד מוגרבי. להמשיך לים או לשרוץ בחנות של הפוסטרים בדיזנגוף סנטר - זו הייתה הדילמה המשמעותית באותה תקופה של חיי.

כשבגרתי, לפני שעזבתי את הבית, מרכז החיים שלי היה בעיר הגדולה. הייתי מצליחה להגיע לדרגות כל כך עמוקות של היכרות עם הקו, שלא רק שהייתי מכירה את הנהגים שהיו עוברים בשעות מסוימות ויודעת מי נשוי ולמי נולד ילד, אלא שהם אף פעם לא היו אומרים לי כלום כשהייתי יושבת על הכיסא מאחורי הנהג, זה שתמיד צריך לקום ממנו בשביל מישהו שצריך אותו יותר ממני, כי פשוט העברתי להם את הנסיעה בכיף.

הייתי יכולה להניח ראש, לנמנם ולדעת בעיניים עצומות מתי הגענו לתל אביב ומתי אני צריכה לרדת. אני לא יודעת אם הייתי וירטואוזית של אוטובוסים כילדה שנסעה בהם כמעט כל יום לבית הספר, או פשוט כי הכרתי את שביל הבריחה שלי כמעט כמו את החדר שלי.

לפני שנים, עם הרפורמה הגדולה של קווי התחבורה הציבורית, הפך קו 1 המיתולוגי לקו 172. היה מוזר להתרגל למספר החדש ולשינויים הקלים שעשו בקו. הוא כבר לא עבר במוגרבי, ובכל פעם שהייתי נוסעת בו והוא היה פונה לקינג ג'ורג', משהו היה נצבט לי בלב. סיום תקופה. אבל בדיוק כמו שכיכר רבין הצליחה להחליף מהר את כיכר מלכי ישראל בז'רגון, אני כבר הייתי תל אביבית ותיקה, ומבחינתי קו 172 היה חלק מהטרנספורמציה שעברתי בדרך לחיי החדשים.

עם מסלול דומה, ושינוי ממש קליל איפשהו באמצע הדרך. כשהייתי חוזרת מביקור אצל ההורים, הייתי עולה עליו לפעמים אף שהוא עוצר רחוק מהבית שלי, כדי לחוות שוב את ההתרגשות של אלנבי־שינקין, השער שלי לעיר הגדולה.

והנה, בשבוע שעבר כשחזרתי מההורים, עשיתי את הנסיעה האחרונה במסלול הישן של הקו, רגע לפני שסגרו חלק מרחוב אלנבי לטובת עבודות הרכבת הקלה. לא זו שנפתחה בשבוע שעבר, אלא זו שסביר להניח שאני אזכה להשתמש בה רק כשאגיע לגיל השלישי, אם בכלל.

בפעם האחרונה שעשינו את הסיבוב לכיוון קינג ג'ורג', הבנתי שלא רק אלנבי כבר שונה, וחלק מהמוסדות שהיו שם לפני 30 שנה כבר לא קיימים, גם תל אביב כבר מזמן כל כך אחרת. ובעצם גם אני, שלא ממש צריכה יותר את קו 172, כשיש לי אלטרנטיבות תחבורתיות אחרות, וכשאני כבר לא ילדה בת 16 וכבר לא צריכה שום שביל בריחה.