"את שומעת?", אמרה לי חברה טובה לפני כמה ימים והוסיפה לשאלה הזו, שאף פעם לא מבשרת טובות, גם מבט שנראה ספק חומל ספק מרחם. “את אומנם מבוגרת ממני, אבל אני חייבת ללמד אותך פעם אחת להתנהג בפאסון". “מה כבר עשיתי?", עניתי חצי נעלבת, אבל בתוך תוכי ידעתי שהיא צודקת. “את נחמדה מדי, אפילו באופן מוגזם", השיבה, “ואת כבר לא יכולה לאפשר את זה לעצמך". 

אם היה צריך לחלק את האוכלוסייה לכתות, ללא ספק הייתי שייכת לכת הנחמדים, אולי הנחמדים מדי. אלה שלא נעים להם גם מאדם שהם מעולם לא פגשו וסביר שלא יפגשו, ושכל שיעורי ההתפתחות שהם עוברים עם השנים הם בהתמודדות עם “לא נעים לי", “לשים את עצמי קודם", “לא לענות מהר מדי להודעות טקסט" וכיו"ב. 

בעשור האחרון השתפרתי מאוד בזכות העובדה שקיבלתי כמה חברים שנמצאים בקצה השני של הקשת. הם לא נחמדים למי שלא צריך. אז מנחמדה מאוד עברתי לנחמדה מדי, ועכשיו אני פשוט נחמדה כי ככה נולדתי, חביבה וחייכנית, והאמת? אין לי שום רצון לשנות את זה.

החיוך הקבוע שלי בא לא טוב להרבה אנשים שפגשתי לאורך חיי. זה התחיל בבית הספר היסודי. “מה מצחיק?", היו שואלים אותי הילדים ממורמרי הבוקר שהפכו למבוגרים ממורמרים ששואלים “איך יש לך כל כך הרבה אנרגיות בשעה כזאת?". 

“את כל הזמן שמחה" - מישהו תמיד יגיד לי את המשפט הזה, וניכר יהיה בטון הדיבור שלו שזה לא מוצא חן בעיניו. פעם הייתי נעלבת, מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית ולבלוע את החיוך כדי לא לבוא לא טוב בעין לאנשים האלה. היום אני פשוט מעדיפה להתרחק.

יום אחד הלכתי עם שני חברים בנחלת בנימין בתל אביב, כשמישהו עצר והזמין אותנו לעלות אליו למרפסת. היינו בני 22, ואפיזודה כזאת בעיר החטאים נראתה לנו מסקרנת. נדמה לי שפעם לא היה כל כך מסוכן, אבל יכול להיות שכשאת צעירה את לא מרגישה באלמנט הסכנה. אז עלינו למי שהתגלה בדיעבד כאיזה גורו רוחני שחשב שזה טוב שאני מחייכת, אבל סייג שאני אולי עושה את זה במקומות לא נכונים (היי, צפירה בכיתה ג' ביום השואה) או בנסיבות לא נכונות (היי, בת שעשתה עליי חרם בכיתה ד', או מורה שחשבה שצריך להשאיר אותי כיתה). 

“את מבינה?", הוא ניסה להסביר, “זה בסדר שאת שמחה, אבל תהיי שמחה רק כשבא לך וכשזה באמת משהו שמח". כמובן שביטלתי כל מה שהוא אמר והמשכתי בחיי שמחה וחייכנית, ובעיקר יותר מדי נחמדה גם כשרציתי וגם כשלא רציתי, גם במקומות שזה היה מתאים וגם במקומות שלא. עד שהגעתי כמעט לגיל 40 והבנתי את זה לבד. זה קרה אחרי שמישהו אמר לי במטרה להחמיא שאני “טיפוס נוח", והבנתי שזה העלבון הכי גדול שיכולתי לקבל בחיים. 

יש דברים שאף אחד לא יכול ללמד אותך כמו הזמן עצמו וכמו החוויות שאתה עובר. ובכל זאת, כשאותה חברה אמרה לי ש"במעמדי" אני לא יכולה כבר להיות חסרת פאסון, חשבתי שהיא אולי צודקת. אף על פי שה"מעמדי" הזה הצחיק אותי, כי אף פעם לא חשבתי שיש לי מעמד או שיש למישהו מעמד אם הוא לא בתפקיד רשמי כלשהו.

אז אולי היא התכוונה לכך שלפעמים אני עדיין מנסה לרצות אנשים זרים שאני לא מכירה, שמגיבים לדברים שאני כותבת ברשתות החברתיות, פשוט כי לא נעים לי לא לענות. אולי זה כי אני תמיד עונה גם למטרידנים, לא כי אני נהנית מזה, אלא רק כי לוקח לי זמן להבין שהם כאלה. 

עניתי לה שהיא צודקת, והנהנתי. בחיוך, כמובן. אבל אז הבנתי שזה מצחיק אותי שכולם פה מסתובבים עם פאסון, בעיקר כי הפאסון הזה מדומה. אנחנו אומה נטולת פאסון, אומה שמתייחסת לכל כוכב־על שמגיע לכאן בשיא הפרובינציאליות, אומה שמתלהבת מהעובדה שקוונטין טרנטינו יושב בבית קפה בתל אביב על בסיס קבוע. אומה שחייבת שכל זר שעובר פה יגיד “שלום והיי גיא". 

אנחנו פרובינציה ים תיכונית. אם נראה קופסה של טחינה או חיקוי של במבה באיזה קיוסק בעיירה נידחת באלסקה, נתרגש כאילו זכינו באירוויזיון. אנחנו כל כך חסרי פאסון, עד שאנחנו אפילו מתרגשים מזכייה באירוויזיון, או מגל גדות בהוליווד, או מכל שחקן שאי פעם גילם גופה ב"חוק וסדר". אנחנו חסרי פאסון וחושבים שאנחנו המגניבים ביותר על הקוסמוס.  

“את יהלום, את פשוט לא מלוטשת בדברים האלה", אמר לי החבר הכי טוב שלי אחרי שהתייעצתי איתו אם זה בסדר לחשוף ככה את עצמי, ואם הוא באמת חושב שאין לי פאסון ושאני נוחה מדי, טובה מדי, נחמדה מדי. “את ופאסון? זה כמו ישראל ופלסטין, אבל אל תכתבי על זה".