היום הראשון של שנת הלימודים התשפ"ד מקדים בשבועיים את מועד כניסתה הרשמי של השנה העברית החדשה. שם השנה החדשה מעורר אסוציאציות מפחידות (או קולינריות, תלוי כמה אתם רעבים). אגב שנים עבריות שמעוררות פחד: אצל הגברת קיפניס עדיין שמור שיר שכתבתי לה לפני, אללי, כמעט 40 שנה, עת התלכדה התשמ"ד העברית עם 1984 “האורווליאנית". השיר ההוא היה נבואה אפוקליפטית של נער מתבגר, שקרא יותר מדי ספרים. ממרחק הזמן אין לי אלא לקוות שהחזון ההוא בטל - ולא חלילה שהקדים את זמנו בארבעה עשורים.

היום הראשון של חודש ספטמבר 2023 הוא גם הראשון זה 22 שנים שבו איני שולח אף ילד משלי לבית הספר. נכון שבשנים האחרונות כבר לא היה מדובר בהתרגשות נוסח “שלום, כיתה א'", או אפילו בזו שמלווה את המעבר מבית הספר היסודי אל חטיבת הביניים. ובכל זאת - זו הייתה שגרה שבה לפחות ילד אחד (שלטענת אמו הוא יוצא חלציי), התעורר בשבע בבוקר, צרר כמה ספרים ומחברות, חטף מהמקרר משהו לאכול ומהשיש את הכריכים שהכנתי לו - ונעלם עד לצהריים.

המפגש שלי כאבא עם מערכת החינוך היה טוב מזיכרונותיי כילד וכנער. מערכת החינוך ספגה (בדין!) לא מעט ביקורת, אבל הגישה - לפחות זו שהפגינו בתי הספר של לב תל אביב, בלפור ועירוני א' - הייתה טובה בהרבה מזו שגילתה מערכת החינוך כלפיי, בעידן שבו הייתה נהוגה לא רק תלבושת אחידה אלא גם גישה אחידה. לפעמים אני מביט בסלחנות אל הילד שהייתי: כשמשהו עניין אותי, יכולתי להפליג בלימודים על אודותיו הרבה מעל לרמת בית הספר, אבל את מה שדיבר אליי מעט פחות, דחיתי על הסף. 

בכיתה ט' נתנה לי המורה לאנגלית, מהבודדות שדווקא כן הבינו אותי, ציון “טוב" מראש - ובתנאי שלא אופיע יותר לשיעורים (שיחקתי כדורגל בחצר). בכיתה י', עת החלטתי לעבור לבית ספר אקסטרני, צעד שלו התנגדו הוריי בתוקף, הסתפקתי בלחתום את שמי בראשי המבחנים במקצועות שאהבתי פחות, כך שבסוף השנה עיטרו את תעודת הסיום שלי שלושה ציונים של “מצוין" (ספרות, הבעה בכתב והיסטוריה), ציון “טוב" אחד בחינוך גופני (הייתי רחוק מלהיות אתלט, אבל אהבתי ספורט) ועוד תשעה או עשרה ציוני “לא מספיק", שלא הותירו להוריי הרבה ברירות.

אפילו את סגן המנהל המיתולוגי, אללה ירחמו, שהטיל את אימתו על כל התלמידים (לא בכדי הוא דמה ללי ואן קליף, “הרע" מהסרט: “הטוב, הרע והמכוער"), כולל שמיניסטים שבעוד חודשים ספורים יהפכו ללוחמים במהוללות שבסיירות צה"ל, הצלחתי לערער. “קיפניס, מה עשיתי לך היום?", שאל בייאושו, בכל פעם שנשלחתי כעונש להמתין ליד חדרו. מורה אחר, שהבחין בגברת קיפניס (אז עוד בשם נעוריה) ובי אוחזים ידיים באחת ההפסקות, קונן: “איך התלמידה הכי טובה בבית הספר היא החברה של התלמיד הכי גרוע?!". 

הייתי שמח לקשור לעצמי כתר של מורד או לפחות לחתום את הפרק הלא מפואר הזה במשפט כמו “ככה זה כשרוצים להרשים את הבנות יותר מאשר את המורים", אבל גם בתחום הזה, יש להודות, הייתי “לייט בלומר" (ולא התכוונתי למרד). לכן אולי לקח לי זמן להפנים את התמורות שחלו במערכת החינוך. מדברים הרבה על בינוניות, אטימות, רמת לימודים נמוכה וצפיפות, אבל עליי להודות שלאורך 36 השנים (במצטבר) של ילדיי במערכת החינוך הרגילה, כמעט לא נתקלתי בדוגמאות לאלה.

לפני כמה שנים, בערב ראש השנה ציטטתי כאן את “כל עוד" המופלא של יוני רכטר, אבנר קנר והאיש שקולו הכי חסר לי בנוף הפובליציסטיקה והפזמונאות העברית, עלי מוהר: תפילה חילונית העולה מנהמת לבו של גבר שמלווה את בנו ליום הראשון של הלימודים: נזכר בגעגועים באביו שלו, ובעיקר מכיר בארעיות חייו אל מול הנצח שמתבטא בילדים ששרים על יורה וחצב, בבוקר העולה מחדש, ברוח המנשב ובגלי הים.

כמעט כל המורים שלי כבר אינם בין החיים. אבי, שליווה אותי ליום הראשון של הלימודים, נאסף גם הוא אל אבותיו־אבותיי. הגברת קיפניס, תיבדל לחיים ארוכים, שהייתה רוכבת בכל בוקר על אופניה לבית הספר, תמתין עמי עד שהנצר הבא שלנו במערכת החינוך יקרא לנו “סבתא וסבא".

אבל גם בבוקר הזה, כבכל שנה, ילכו ילדים אל בית הספר בפעם הראשונה, נרגשים מילקוט חדש, שולפים מתוכו בידיים רועדות כריך לארוחת עשר ועומדים נפעמים מול המשפט האלמותי: “שלום, כיתה א'", עת הוריהם מתעדים את האירוע כאילו היה מסיבת עיתונאים.

“אך הילדים כבר שרים שיר על יורה וחצב - וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו", כתב מוהר והוסיף, מערבב קודש וחול: “גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא. גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה".