אני בן אדם שחי על הקצה. מטורף. בעצם, למי אני משקר? אני סופר־זהיר וחננה פלוס. הרפתקה וספונטניות מפחידות אותי אפריורית, ולכן בשבילי הצעד שבוצע השבוע הוא מרחיק לכת, נועז ועל גבול הטרלול. 

חבל שהייתי חייב לגלוש באתרי חדשות באמצע החופשה | חיים אתגר
שני הצעירים שהתנגשו בי עם קורקינט לא אשמים | חיים אתגר
 
הכל התחיל ביום שישי האחרון, כשכמעט סיימנו את החופשה השנתית שלנו. הפעם בכרתים. היה - כמאמר הקלישאה - “יאסו". ים, אוכל יווני, בריכה, איך אפשר ליפול? אומנם היורו טס והשקל מתרסק, ועם זאת, כלכלית עדיין סביר לנפוש במקום. 

על החגיגה העיבו שתי בנות קמיקזות, שהתעקשו להתעמר באביהן ובאמן. בעצם, אולי בעיקר בגלל התעמרות הזו הכל היה נפלא. כיף משפחתי שמהולים בו הנאה ועינוי. ככה זה בחיים. השבת כמעט נכנסה, ובעודי מביט על השמש, כשכולי מרוח בשכבות עבות של קרם לחות בעל מקדם הגנה 80 פלוס וכובע מוזר שמצל מהשמש מכל זווית עוטף את ראשי, חטפתי דיכאון. רגליי שכשכו במים קרירים ושאלתי את עצמי בעצב: זהו, הביתה? למי מתחשק בכלל לחזור לפקקים, למדינה קרועה ומדממת ולעבודה עם כל הרמאים? ייאוש. 

מה עוד שמדובר בשבוע האחרון של אוגוסט ואין מסגרות לקטנות. פחד מוות. עצם המחשבה שהן תפרקנה את הבית כמו שעשו בבית המלון המהוגן שבו שהינו החרידה אותי. בבית המלון מילא, אבל אצלנו בבית? סיכמתי את כל המחשבות והגעתי להחלטה. ברגע של אומץ הכרזתי כאגממנון בשיא עוצמתו: “נשארים ביוון. חיים רק פעם אחת. לעזאזל הכסף והמטלות - עוד יהיה לזה זמן". 

אשתי לא ממש הבינה מה אני רוצה מחייה. היא הייתה בסטלה גמורה ובמרוץ נגד הזמן, כשניסתה לשתות ברצף את כל האלכוהול שקנינו. בתחילת החופשה, היות שלא מדובר במלון בסגנון “הכל כלול" פתחנו יקב מאולתר בחדר שלנו והעמסנו את המיני־בר בבקבוקי יין, פחיות בירה ושאר טובין שרכשנו בסופר במחיר שווה לכל נפש והרגשנו שדפקנו את המערכת. 

מבוסמת ואדומה להפליא מהשמש כתיירת אירופית במדינה ים תיכונית, השיבה: “מה שתחליט". פתאום פרצה ממני עוצמה אדמיניסטרטיבית מדהימה. אחת-שתיים הזזתי את תאריך הטיסה, שכרתי רכב די בזול כדי שנוכל לטייל ברחבי האי והתחלתי לסמן מקומות לינה אפשריים בבתים שעמדו להשכרה באייר בי אנד בי. מיותר לציין שגם הווילות המפוארות ביותר היו עדיין זולות יותר ובהפרש לא קטן ממלון שלושה כוכבים באילת באותם התאריכים. 

ירד הערב, הגיע הלילה והחרטות החלו לחלחל. האופוריה שככה. מאין אביא כסף? גם ככה החופשה הזו קרעה לנו את המשכורת. פשיטת הרגל בדרך. מה עם העבודה שהשארנו? יש עומס, איך אדחה הכל? המתחזים והרשעים לא ממתינים לאף אחד. והבנות? האם יש לנו די שפיות במצבורי הנפש כדי לצלוח עוד שבוע של השתוללות, צעקות וכל הריטואל הזה? ומילא שפיות, מה עם חיתולי ים, צריך לקנות חדשים, וביטוח הבריאות כבר לא בתוקף. 

מאדם מלא כריזמה, הצטמקתי לגרגר צהוב, מלא חשש ופחד. במקביל, אשתי נחתה והפכה ממאושרת ושיכורה לאישה עם כאב ראש מפוצץ וחרדה על ההחלטה שקיבלתי. אבל כל זה היה מאוחר מדי, ולמרבה הצער לא יכולנו לשנות את ההחלטה שהתקבלה. סגרנו הכל. הפור נפל. ממשיכים הלאה. הלכו החסכונות.

כששיתפתי בהחלטה שקיבלתי ברשתות החברתיות שלי, חבר התקשר ושאל: “מה, קיבלת חינם?". השבתי לו בשלילה, ותחושת חסרון הכיס הצפויה ניקרה בי שבעתיים. 

הבוקר עלה ויצאנו לדרך למיקום החדש. לאחר נסיעה ארוכה ופתלתלה הרכב הוביל אותנו לקצה של הר. בין כביש כורכר לענפי זית וטרסות התגלה לעינינו גן עדן. בריכת אינפיניטי יפהפייה צמודה לווילה בת שלושה מפלסים. הכל שלנו לכמה ימים: מפרצים כחולים עוצרי נשימה מסביב ושקט ומטבח מלא באוכל שהכינו לנו מראש. מצוחצח ומזמין. באופן טבעי שמנו חיים משה ברמקול, אפילו שלא היינו בפיראוס, וזה עבד. פתחנו בקבוק יין (8 יורו לערך, אחלה יין) ושתינו לחיים. 

לעזאזל הכסף, יחי הרגע. בפסגה הזו נשמעה פתאום צרחה מחרישת אוזניים: “אבא, אני רוצה חלבי עכשיו!". 
“עוד רגע, מאמי".
“לאאאא. עכשיו".
טוב, לא הכל מושלם. אבל לפחות זה קורה בכרתים המדהימה ולא בדירת קרקע בגבעתיים. 