ב־1975 החליטה עצרת האו"ם כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". ב־1991, בלחץ אמריקאי כבד, רקם מזכיר המדינה האמריקאי הקשוח, ג'יימס בייקר, טרייד (מסחרה בעברית): בנובמבר התקיימה ועידת מדריד עם הפלסטינים בתיווך אמריקאי, ובדצמבר ביטלה העצרת את ההחלטה על ישראל כגזענית. יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, פִרפר – אבל אולץ לקיים מגעים עם "אש"ף" (מילה שהיה מתיז בשאט נפש).

נתניהו לא מתנער מדברי בן גביר, ומבהיר: "לפלסטינים חופש פעולה ביו"ש"
הממשל האמריקאי מגנה את בן גביר: "התבטאות גזענית ומתסיסה" | דיווח

את המגעים ליוותה משלחת המוסד בראשות אפרים הלוי, אז ראש אגף תבל, שעשה הכל כדי לטרפד כל ניסיון להגיע להבנה. בהמשך דאגו שמיר והחברים למזמוז ולמסמוס עד שהחיים (והמוות, שהתלווה לאינתיפאדה) החזירו את ה"סוגיה הפלסטינית", שהיא בעצם הסוגיה הישראלית, לשולחנות המו"מ. מאז היו אוסלו, אוטונומיה, שטחי A, B, C, ונתניהו - שהחזיר את חברון לשליטה פלסטינית.

32 שנים אחרי שעצרת האו"ם ביטלה את המשוואה "ציונות = גזענות", נראה שההעדפות של איתמר בן גביר (כביש פתוח למשפחתו דוחה מרקם חיים פלסטיני) עשויות לבטל את הביטול, ומה אתם יודעים? הציונות של הממשלה הנוכחית היא אכן גזענית.

כאילו מה? אנחנו עיוורים, חירשים ואילמים? יש בישראל אפרטהייד מיום הקמתה. עד מלחמת ששת הימים הוא היה סוג של התגוננות ביטחונית של מדינה על כרעי תרנגולת מפני פוטנציאל מרי ערבי פנים־ישראלי. אך מאז מלחמת ששת הימים החלקנו בקלות יחסית ובעיוורון גמור לנוהל אפרטהייד בשטחים מטעמים של בצע קרקעות, רווח כלכלי, יוהרת מנצחים ודחף אידיאולוגי ממניע פתולוגי. ועל בשרנו למדנו שככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

בימים האלה מתברר שיש כאלה שעדיין לא תפסו (חצי עם) שמדובר בטמטום מחסומים עתיק שלא צלח, ונציגיהם דורשים מצה"ל להחזיר את המחסומים. כביכול בגלל הפיגועים. מחסומים לא מנעו, לא מונעים ולא ימנעו פיגועים, והם יעילים רק כחלק ממלחמת בן גביר: מרקם חיים כנגד מרקם חיים, וכדי להציק לפלסטינים שיעופו מכאן. בעיקר נועדו המחסומים לחסימת גישה ישירה בין חלקי הגדה.

שליפת המחסומים ממחסן הגרוטאות של אמצעי הביטחון החזירה אותי כ־20 שנה אחורה. יו"ר ועדת החוץ והביטחון היה אז צחי הנגבי, ומנהל הוועדה היה אבריאל בר יוסף (כן, ההוא מפרשת הצוללות). באותם ימים התארגן במחוזותינו פורום "ביטחוני" של לשעברים שעסק בענייני דיומא מזווית הביטחון.

בגדה הופעלו אז למעלה מ־600 מחסומים, חסמים ושאר מכשולים. הרעיון היה שהם ימנעו פיגועים. התוצאה הייתה עלייה מתמדת במספר הפיגועים. מה שלא הפריע לצה"ל להמשיך, בלחץ המתנחלים, לתחזק את המחסומים. תא"ל (במיל') עמוס בן אברהם, מפקד סיירת מטכ"ל שהיה בעוונותיו גם אוגדונר הגדה, הכין מצגת שהוכיחה שניתן לוותר על לפחות מחצית מן המחסומים ולשלוט בכבישים באמצעים שלא ישבשו את מרקם החיים.

ביקשתי מהנגבי שהפורום יופיע בפני הוועדה. כעבור כמה זמן אמר "אוקיי, אני מארגן פגישה שלכם עם הוועדה, אבל בואו ונשמור על שקט תעשייתי". הגענו פלוס מצגת. הנגבי אמר לי "קח את הפטיש ותנהל את הישיבה".

בן אברהם הסביר את פשר המצגת. חבר הכנסת והוועדה ישראל חסון, לשעבר סגן ראש השב"כ, פירט את נימוקי השב"כ במונחים של מרדף אחרי מפגע פוטנציאלי על ציר הזמן והמרחק. "אתה זוכר את הפאניקה בימי רבין?", שאל אחד משלנו, עמיר מורן, איש שב"כ לשעבר. זוכר. "זוכר איך הפכנו את השגרירויות למבצרים וכל כניסה הפכה לדרך ייסורים?", זוכר. "זוכר שרבין קרא לנו ואמר 'לא מעניין אותי איך תשמרו שם על הביטחון, אבל אני דורש שתפסיקו עם ההליכים הדרקוניים האלה'? זה בדיוק מה שצריך לעשות עם המחסומים", נחרץ מורן. וכך זה נמשך.

אתם לא זזים מכאן!

אחרי הישיבה סיכמתי עם הנגבי על סיור בשטח. תוכנית הסיור עלינו, אמרתי. האוטובוס עליי, אמר הנגבי. עצרנו בכמה מחסומים תוך כדי הסבר מדוע ניתן להסיר מחסום כזה ואחר מבלי שהביטחון ייפגע, כך עד שהגענו למחסום חווארה. אין שום צורך במחסום בחווארה, הפתיע סא"ל מקומי, והבטיח כי בקרוב צה"ל יסיר אותו.

לפני הגעתנו לחווארה תיאמתי פגישה עם נציגות "מחסום ווטש" (לא היה צורך לספר להנגבי) הפוקדות את המחסום מדי בוקר, והן כאילו הצטרפו ספונטנית לשיחה תוך סיפור על זוועות המחסומים. לפתע הגיחה בסערת צווחות להקת נשים בירוק. אולי מישהו תיאם איתן, לך תדע.

מכאן ואילך אין צורך בדיווח עיתונאי או בפרשנות, אלא בתרשים זרימה גרפי (מתוך ספרי "איפה טעינו"):

"בסיום הפגישה ניצבה אחת מהן על מדרגת האוטובוס בעיניים רושפות וסירבה לרדת. 'נאצים! בוגדים!' היה הטיעון העיקרי. הנהג ניסה לשדל אותה לרדת, אבל הגברת בירוק אמרה לו 'אתם לא זזים מכאן!'.

"הנגבי ניסה לומר מילה, ואז פתחה היורה את פיה: 'אתה חרפה לאמא שלך! נאצי!', זה לא נאמר פעם או פעמיים, אלא זרם כביב שוטף. אני מביט בפרצופו המתכרכם של הנגבי, שממשיך לדחוק בה לרדת ומתעלם מהטקסט. לפתע הוא קם באחת וניגש אל הדלת, רוכן בתנועה מאיימת מעל פרצופה של האישה שעמדה על מדרגת האוטובוס. 'רדי!' רשף הנגבי. 'לא ארד ואתם לא תזוזו!' השיבה, פרקי אצבעותיה מלבינים בידית האחיזה. 'זוז כבר!' צעק יצחק אהרונוביץ' (סגן מפכ"ל בדימוס ושר תיירות בהמשך) לנהג.

"הגברת בירוק עדיין על המדרגה. עכשיו היא והנגבי חוטם מול חוטם. אליק רון (ניצב בדימוס ומפקד שלדג לשעבר) הצטרף למחאה ודרש פעולה נמרצת יותר. אחרי נצח במונחים של נימוס אירופי, היא דילגה החוצה וכמו בסרט מצויר - הופיעה לפתע עם מכוניתה לפני חרטום האוטובוס המתמרן במגרש החנייה הקטן וחסמה אותו מלצאת. הנהג התפתל לכאן ולשם, עד שהצליח להיחלץ אל הכביש.

"לקחתי את המיקרופון, 'טוב, נהנינו דיינו', אמרתי, והזמנתי את אילן פז, לשעבר סגן מפקד שייטת ומח"ט בגדה, כדי להסביר לחברים מה כל העניין הדפוק הזה במחסומים וכבישים עוקפים הקרויים כבישי אפרטהייד.

"כמה חודשים אחרי אותו סיור הוסרו למעלה ממחצית המחסומים והחסמים. החברים היו גאים בהפגנת המחאה המנומקת והדיסקרטית שגרמה לכך. האמת היא שמי שהסירה אותם הייתה קונדי – מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס, שרתמה לצורך הסרת המחסומים את הבית הלבן, הפנטגון והמועצה האמריקאית לביטחון לאומי".

שום דבר לא השתנה מאז. בצה"ל בטוחים היום שהחזרת המחסומים ליו"ש רק תוביל לעוד טרור. ואיפה קונדי כשצריכים אותה בימים אלה?