1.
ביום שני פרסם העיתונאי יהושע (ג'וש) בריינר בעמוד הראשון של “הארץ" ידיעה תחת הכותרת: “מקורות ביטחוניים: בן גביר מורה לנהגיו לבצע עבירות תנועה, מאבטחיו התלוננו".
אחת הדוגמאות, על פי הידיעה, הייתה שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מיהר לראיון בערוץ 13 בנווה אילן ומכוניתו עברה באור אדום והתנגשה ברכב פרטי שבו היו זוג ושלושת ילדיהם. בריינר ציין בידיעה שמאבטחי השר התלוננו בפני הממונים עליהם על כך שהשר מורה לנהגיו לבצע עבירות תנועה, בהן מעבר באור אדום ברמזורים, נהיגה במהירות מופרזת ונסיעה בשולי הכביש.
יהושע בריינר אינו כתב רכילות במקומון נידח. הוא עיתונאי ותיק ורציני, שלא יפרסם ידיעות ברמה שכזו מבלי שבדק מכל הכיוונים. כי אם הדברים אינם נכונים, הוא יודע שהוא עלול להסתבך עם בן גביר, שהוא עורך דין ממולח, אלוף בתביעות לשון הרע.
אם דברי בריינר היו לשון הרע, השר לביטחון לאומי, שהוא אלוף גם ביחסי ציבור לעצמו, היה מודיע במסיבת עיתונאים חגיגית שהוא מגיש תביעת לשון הרע נגד בריינר על סך מיליון שקלים, שלא לדבר על כך שהידיעה, אם לא הייתה נכונה, הייתה מוכחשת מיד ביום שני בבוקר על ידי מערך יחסי הציבור המשוכלל של השר.
במחילה מכבוד השר לביטחון לאומי עו"ד בן גביר, שעל דעת כל מכריו הוא גבר חכם, נבון וממולח - משחר נעוריך אתה צובר תיקים פליליים כמו בשיטת סרט נע. על פי הכתבה ב"הארץ", צברת 76 הרשעות בעבירות תעבורה, ויש שם עוד פרסומים עליך כנהג מסוכן לציבור. הדבר הנורא מכל הוא שאתה השר האחראי על הביטחון הלאומי, על המשטרה, על אכיפת החוק בכבישים בארצנו, שהם ספוגים בדם בגין נהיגה מסוכנת של עברייני תנועה המשתוללים על הכבישים.
אתה בן גביר, כבוד השר, אם אינך מבין שאתה צריך לשמש דוגמה ומופת, אז או שאתה עבריין בנשמה ואין לך שליטה על עצמך או שאתה טמבל וכל הסיפורים על פיקחותך וחוכמתך הם פייק ניוז מהדרגה הראשונה.
שאלתי חבר שהיה בכיר בשירות הביטחון הכללי ובין השאר עסק רבות באבטחת אישים, אם זכור לו מקרה כמו תופעת בן גביר, נהגיו ומאבטחיו. הוא לא זכר, ואני יודע שיש לו זיכרון טוב.
בלי כל קשר למקרה של בן גביר (בעצם אולי קצת), נזכרתי בשירו של ולדימיר ויסוצקי “טמבל", שמובא כאן בתרגום של יהונתן גפן.
היֹה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל
אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל
עד שיום אחד פגש במזל
שהעיף אותו לארץ בחלל
כן תבכה תשפוך פרצוף של עגל
שהולך תמיד הפוך כזה מין טמבל
טמבל, טמבל
באמצע השדה פתאום ראה הטמבל
כיסאות שלושה, לכל כיסא יש דגל
כיסא של אורחים, כיסא של קצינים
וכורסא רכה למלכים
על הכיסא של האורחים ישב הטמבל
בלי שום כיף כל כך עייף מרגיש באבל
טמבל, טמבל
הוא רק ישב לא הספיק להתרווח
המשרתים מזגו חבית של יין לאורח
אכל מהסיר, שתה כמו חזיר
והרגיש חזק כמו פר צעיר
אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל
לכיסא של הקצין עבר הטמבל
טמבל, טמבל
על הכיסא הזה הרגיש פתאום בכוח
גבר עם ביצים אבל בלי מוח
הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמא
האידיוט הכריז מלחמה
הצבא שלו כבש לו את הדרך
לעבור לשבת על כיסא המלך
על כיסא המלך הוא דפק עם הרגליים
בשמחת שלטון צרח עד השמיים
תהיו אבירים תהיו חברים
מילה אחת שלי אתם גמורים
אפילו אלוהים נקשר בחבל
הוא החזיק אותם ממש קצר הטמבל
טמבל, טמבל
אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו
לחלק לעם את כל מה שהיה לו
ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל
הטיפש התעלף ונפל
הוא התעורר בערמה של קש וזבל
בבגדים בהם נולד עירום וטמבל
2. ביום שני בצהריים החל מבול טלפונים מביכים. אנשים שצלצלו נשמעו נבוכים. כשעניתי הם גמגמו משהו בנוסח “מה נשמע? הכל בסדר?". לא הצלחתי להבין למה מצלצלים אליי ממדור גלריה של “הארץ", ממדור תרבות בגלי צה"ל ואחרים.
בסביבות השיחה העשירית המביכה התעצבנתי ושאלתי מה קרה שאתם מצלצלים. אז אמרו לי המתקשרים שברשתות החברתיות רצה הידיעה שמתִי עקב מחלה קשה. צחקתי.
למרות מותי, המשכתי להתכונן לתוכנית “אזור בחירה" בערוץ 13. צלצלתי למוריס הנהג שמסיע אותי והזהרתי אותו שלא ינצל את מותי ושיגיע לאסוף אותי בזמן. כמה חברים טובים ששמעו על מותי היו בטוחים שהידיעה נכונה ונאמר לי שמיררו בבכי ולא ניסו לבדוק אם יש אמת בדיווח. נאמר לי גם שבוויקיפדיה מיהרו לעדכן בהמשך לתאריך הלידה שלי גם את תאריך מותי, ורק אחרי שפרסמתי שאני חי הורידו את פרסום תאריך מותי.
אין לי מושג מי אחראי לפרסום. יש לי חשד לא מבוסס. זאת משום שבידיעה על מותי התפרסם שם משפחתו של אבי המנוח לפני ששונה לשם עברי כשעלה לארץ ביוני 1925. רק מתי מעט בקרב בני המשפחה מצד אבי יודעים את השם הזה, והם שייכים לצד הימני־דתי של המפה הפוליטית.
מאחר שלאורך שנים ארוכות אני סופג איומים על חיי, קללות ואיחולי מוות בייסורים נוראיים, התרגלתי והתחסנתי. בשלב הנוכחי אין לי כל כוונה להתפגר ולגרום נחת למנוולים שמייחלים למותי. אז תזדיינו בסבלנות, כשזה יגיע זה יגיע. אף אחד עוד לא הצליח להתחמק מהמוות, וכשאני ארגיש שהוא מתקרב, אני אתן לכם התראה כדי שתוכלו להתכונן לחגיגה. בינתיים, כמו שאומרים אצלנו בפרלמנט "ברבוניה", אני מרים כוסית “לחיי המתים".