אני חי נוכלויות 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים. בכל רגע נתון מישהו תופס אותי כדי לשאול מה לעשות, איך להציל. עקצו אותו, את בן משפחתו הקרוב, את חברו האהוב. רימה אותו שכן נכלולי, פקיד בבנק, רופא סורר ועוד. המגוון אינסופי. כל מה שיעלה על דעתכם יכול בקלות להפוך למעשה שבקצה שלו ישנה רמייה.
שואלים אותי ברחוב, כשאני בערב רומנטי, באימון, בחו"ל, בנייד וברשתות החברתיות. שתי האחרונות הן הזירות המרכזיות. מדי יום אני עובר על משהו כמו 200 תלונות והודעות. רובן כבדות משקל וקשות. צובטות בלב. אנשים משתפים במקרים שטלטלו את חייהם כשהם עומדים חסרי אונים מול הסיטואציה האיומה הזו ומרגישים שהמשטרה לא מסייעת ובתי המשפט זורקים אותם מכל המדרגות.
עם האנרגיה הזו מגיעים אליי. ואני רק אדם אחד שמחלק את חייו בין תחקירים לעבודה, למשפחה, לצרות ולמעט הזמן הפנוי שבאמתחתי. אבל זה לא מעניין אף אחד, ואוי לך אם לא תשיב בזמן לאדם שנפגע. גם מצפונית וגם מבחינת הציפיות של הנעקצים. אנשים מסתכלים עליי ועל התוכניות כאילו היינו רשויות לכל דבר, כלומר בחוסר סלחנות מוחלט, כולל קללות וגידופים, כשאנחנו לא מספיקים להשיב מהר או כשכותבים שאין לנו אפשרות לסייע (מה לעשות שאנחנו סופר־מוגבלים?).
האמת היא שאני מבין אותם. כשהעולם חרב, העצבים בשיא, והצורך בעזרה מעורר אמוציות מטורפות. תשאלו אותי מה החלק הכי קשה בעבודה שלי? כנראה שזה. המיון והתשובות. בהליך הזה אני סולו. זה 100% התנדבות. לכן יושבים בלילות ומשיבים על בקשות. בודקים מה שאפשר. מתקשרים לתאגיד הזה ולאדם ההוא - אולי הם יסייעו. מישהו טוען שנעקץ על ידי חברה סלולרית או הבנק, ואני אנסה, באמת, תוך טביעה במי מבול, לפתור משהו.
יש הצלחות. לא מרובות. באחוזים מדובר במספרים נמוכים מאוד. אבל בעיניי זה טוב יותר מכלום. לפעמים אני מקדים תרופה למכה ומפרסם על עוקצים ונוכלויות ברשתות. גם זה לוקח מלא זמן. אני יכול למצוא את עצמי תקוע שעות בהקלטה, תרגום ועריכה של סרטון. גבר בן 50, טכנופוב, יושב על תוכנות ומתעצבן, עד שיוצא טוב.
זה לא טור של התבכיינות. כבר תבינו לאן אני חותר. אני מעלה את הסרטונים הללו ולטעמי זה עובד. המון אנשים מספרים שנמנעו מעקיצה בגלל האזהרות הוויראליות הללו. גולשים משתפים ויש אפילו שעושים פעילות דומה וברוכה ומזהירים בעצמם. הרבה סרטונים מתמקדים בעוקצים דיגיטליים שבמרכזם הסבר ואזהרה: איך לא להעביר כסף לגורמים שמבטיחים הרים וגבעות ורווח אדיר, כשלמעשה מדובר בנוכלים וכן איך לשמור על הנכסים ברשת: חשבון האינסטוש, הפייסבוק, הטיקטוק.
בעולם ויראלי החשבונות הללו הם חלק בלתי נפרד מהאדם, נתח מנפשו ממש. כשיש רשעים שעוקצים אותם לטובת כופר או לצורך ביצוע של נוכלות, זה כואב ומשבש. נוכלים שעוסקים בגניבת חשבונות הגיעו לרמת תחכום מבהילה. מציעים הגרלה ופרסים, או שולחים הודעה מזויפת ומוקפדת, לכאורה מפייסבוק, ואז גונבים את הפרטים ומשתלטים על החשבונות. יש אינסוף וריאציות שונות ומשונות.
המוטו המרכזי הוא: לא להאמין לאף אחד. אם ההודעה לא נשלחת ישירות לחשבון האינסטגרם או הטיקטוק האישי שלכם, סביר להניח שזה בלוף. גם אם ההודעה מגיעה למשל מחבר מוכר, או מכתובת מייל שנראית אותנטית. אני חוזר על זה עשרות פעמים בחודש, ועדיין יש מי שנופל.
בשבוע שעבר, בזמן שהיינו בחופשה ביוון, אשתי סיפרה לי שניסו לפרוץ לחשבון האינסטגרם שבבעלותה. בתגובה היא שינתה ססמה. זה נשמע לי קצת עקום ומוזר, אבל בבלגן של כרתים בין שמש, ילדים ואוכל זה נבלע. אחרי כמה שעות, כשקנינו בבית מרקחת מקומי את המוצר האהוב עליי בעולם - קרם הגנה, היא אמרה לפתע, חיוורת להפליא, שנעלם לה החשבון.
נתקענו על ספסל ברחוב ב־35 מעלות עם מעט צל, כששתי הילדות צועקות בגלל צורך נקודתי בסוכר וניסינו להבין מה קרה. אני, כהרגלי במצבים האלה, האשמתי אותה שהיא מבטלת את דבריי ובאופן ספציפי שהיא לא מעניקה תשומת לב מספקת לסרטונים שלי. היא בתגובה, כמו תמיד במצבים האלה, החזירה באישומים עסיסיים לא פחות. בקיצור, היה שמח.
ברכב השכור והממוזג, בדרך חזרה למקום מגורינו הארעי, נרגענו ואז היא הבינה מה קרה. בהודעה שהגיעה מחשבון שהתחזה לחשבון של מכר ותיק שלה, הוא כתב שפרצו לו לחשבון, שיש גל פריצות ושאולי גם היא חשופה לפגיעה. אם כן, כך סיפר הידיד המתחזה, היא בוודאי קיבלה קוד אחזור מאינסטגרם שאמור לסייע לה להתגונן. ואכן כך קרה: היה ניסיון פריצה ושלחו קוד אתחול.
המתחזה ביקש שתצלם ותשלח את הקוד כדי להסתייע. אשתי לא חששה, כי חשבה שמדובר באדון מוכר ושלחה. מאותו רגע הגורם שהתכתב עם בת זוגי השתלט על החשבון ושלום על ישראל. עשרות פעמים הזהרתי בעניין, אך לשווא. למפח הנפש נלוו שתי מסקנות: לא להאמין לאף אחד ברשת ותמיד, אבל תמיד, להקשיב לבן או בת הזוג.