השבוע חווינו עוד דוגמה לבעיה שמונעת מרוב הישראלים לקבל את מה שהם רוצים. הרי כבר תקופה לא קצרה שבכל הסקרים עולה שרוב הישראלים רוצים פשרה. רוצים אותה גם כאלה שתמכו ברפורמה המשפטית בתחילת הדרך, וגם כאלה שנחרדו ממנה. רוצים פשרה כדי להחזיר את ישראל לפסים, את צה"ל לכשירותו, את האמון למשקיעים. אבל מה שעומד בדרכנו לפשרה זה הנרטיבים.

בעידן המקוטב הזה, הנרטיבים הפכו למלכודת של נבחרי הציבור. כולם אומרים לבייס שלהם רק את מה שהוא רוצה לשמוע, ובכך מחזקים כל הזמן את העמדות שהופכות יותר קיצוניות ואטומות לדעות אחרות. הפוליטיקאים מייצרים את השיח, אבל גם כלואים בתוכו, ומ"מנהיגים" הופכים למונהגים. הם נכנעים כל הזמן לסקרים, אבל מפחדים "להיראות כנועים". לכן הם לא מצליחים להשיג תמיכה גם כשהם כבר יודעים שחייבים להרגיע, כי יש יותר מדי אבק שריפה באוויר.

להצעת הפשרה שהודלפה לתקשורת היה מחזור חיים עלוב, אף על פי שמדובר בפשרה טובה. היא הוכחשה על ידי הליכוד דקות אחרי שהודלפה, ומיד לאחר מכן צצו המתנגדים: יריב לוין, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳, אביחי בוארון, ניסים ואטורי, וגם החרדים לא הבטיחו שום דבר. לקינוח, קם יו"ר הכנסת ואיים על בג"ץ, בהנחה שלשיח הזה תמיד יהיו קונים.

גם ראשי המחאה התחרפנו מעצם הרעיון להתפשר, במיוחד כשיצא סרטון של נתניהו שקרא לבני גנץ "לבוא לדבר". קבוצות הוואטסאפ התפקעו מעצבים - זה ספין! ניסיון להרדים את השטח כדי להשיג הזמנה לבית הלבן ולמוסס את הדיונים הקרובים בבג"ץ! יש סיכוי טוב מאוד שההערכות האלה נכונות, ושמדובר בשידור חוזר של הסרטון מלפני שלוש שנים, שבו נתניהו קרא לגנץ להצטרף לממשלתו - ומיד עקץ אותו. אבל האם זו סיבה לעמוד על הרגלים האחוריות ולומר "לא"?

היחיד שדיבר לעניין היה גנץ. אומנם הנרטיבים התגובתיים השפריצו מיד עם תום הנאום שלו, וניסו לטשטש את דבריו. אבל בואו נזכור שבשורה התחתונה, גנץ אמר שהוא פתוח לפשרה, אף שהוא לא מאמין שנתניהו מסוגל לספק אותה. הוא לא אמר "לא".

תנו לה ליפול לבד
ראשי המחאה, כמו גם הפוליטיקאים שמפחדים מהם, צריכים לדעת להפריד. יש שני נושאים על הפרק: המהפכה המשפטית, וכל השאר. גם אם כל הכוכבים יסתדרו במקום והבלתי ייאמן יקרה ויתברר שנתניהו לא מנסה לעשות ספין אלא באמת חותר להתפשר; והוא יצליח לשכנע את יריב לוין והמחנה הרגיז במפלגתו, יאכזב את העסקונה החרדית כי בית המשפט לא יהיה כפוף לרשות המבצעת בזמן הקרוב, ישכנע את בן גביר וסמוטריץ׳ להימנע מקידום מדינה דו־לאומית בעת הזו וכל העוסקים במלאכה בבית הנשיא יצליחו להגיע למתווה מוסכם - גם אז צפויות עוד מחאות. למה? כי הציבור הליברלי הוא מוקצה מחמת מיאוס עבור הממשלה הזאת.

ככל שיימשכו חיי הקואליציה, היא תנסה לפגוע בשוק התקשורת, לחבל בתוכניות החינוך ולזלזל בהשכלה הבסיסית שדרושה לדור העתיד, ליצור בשר תותחים חילוני ללימודי התורה של החרדים, להזניח את החברה הערבית ולחבל בהסברה של ישראל עם מסריה התלושים. כך שבראש ובראשונה, ראשי המחאה צריכים לוודא שהרפורמה הקטלנית יורדת מהשולחן. הקפאה של שנה וחצי, עם ריכוך של ביטול עילת הסבירות ופשרה בוועדה לבחירת שופטים - זה דיל לא רע.

הבעיה היא שראשי המחאה שואפים להפיל את הממשלה, במקום לשאוף להוריד את הרפורמה מהשולחן, ואז לאפשר לממשלה ליפול מעצמה. הרי היא לא מצליחה לעשות כלום. הטרור משגשג. שיעור הפשע והאלימות בשמיים. יוקר המחיה מטפס. ספק אם אנשי ימין רבים יתמכו בנרטיב ההזוי של ה"שותפות" שלפיה החילונים ימותו במלחמות וישלמו מסים, והאברכים יהוו את "המגן הרוחני". גם נראה איך בדיוק נתניהו יקמבן בין הג׳ננות של בן גביר וסמוטריץ׳ בשטחים, לבין הכבוד הסעודי לבין האמריקאים.

החשד בקרב ראשי המחאה הוא ברור ומובן. זה לא שיש בנתניהו אפס אמון, אלא שיש אמון מלא בכך שדבריו הם שקר או ספין או פייק, או שילוב של כל השלושה. אבל כל הרעיון הוא לשאוף לפשרה, תחת התנאי שהקואליציה תצא בהצהרה מחייבת וברורה. במקרה הטוב והאוטופי - אכן תהיה פשרה. במקרה הגרוע - מישהו אחר יהיה זה שמפיל אותה.

הניחו ל"פריווילגים"
הממשלה הזו תמשיך להיות מאותגרת, משום שבעצם בואה לעולם, השד יצא מהבקבוק. כהניסטים הוכשרו וטופחו, ואז הושמו במשרות בכירות במשרדי הביטחון. מדי יום מאיימים חברי ממשלה שלא יישמעו לפסיקות בג"ץ. ההסתה כלפי כל מי שמתנגד לממשלה הפכה לשגרה. בד בבד, מנסים להכשיר ערכים חדשים שמבוססים על שחיתות ואי־שוויון. פעם תיחמנו בסתר העברות כספים, מינוי מקורבים, מכסות חרדים שהתגייסו - עכשיו כבר לא מנסים לתחמן אלא לחוקק ולטעון שבעצם ככה זה צריך להיות. באווירה ציבורית כזו, אין מה להתפלא אם בוגרי בתי הספר הטובים כבר לא ירצו להתגייס. בשותפות לאומית צריך הסכמה מרצון של כולם, אבל כמה יסכימו לברית החדשה העקומה הזאת?

אם באמת רוצים להחזיר את השד לבקבוק, צריך לשנות את הדרך. הכוונה היא לדרך שמתומצתת בסרטון שבו נבחה השרה מירי רגב על הנהג שלה, "תיסע, תיסע, תיסע!", כשהיא לגמרי מתעלמת ממילותיו הנבוכות, "אבל השרה, אני אדרוס, יש פה אנשים", שזוכות ממנה רק לעוד כמה צעקות של "תיסע!".

הדרך הזו אינה רק שלה, או של יריב לוין ושמחה רוטמן, שפשוט אינם יודעים להקשיב למשהו שסותר במעט את ראייתם הקיצונית. היא גם דרכו של דודי אמסלם עם יו"ר רשות הדואר ומנכ"לית רשות החברות; של שלמה קרעי, שזומם לדרוס את כל ערוצי התקשורת שאינם נתונים למרותו; של מאי גולן עם הכיסאות בשדה התעופה; של בן גביר העבריין שמנהל את המשטרה, ושל גלית דיסטל אטבריאן, שהסברתה הלאומית מתמצה בקריאות להגיע להפגנות תמיכה בממשלה.

מבחינת הציבור הליברלי מדובר בפיגוע דריסה מתמשך, מגובה בחבורה צעקנית בערוץ 14, שמקבל לגיטימציה בשם "הצדק" וה"דיכוי" הנורא שהשרים ובוחריהם עברו ועוברים. איך אומרת הדמות ההיא מהסדרה "קופה ראשית"? גועל נפש. עבור מרבית האוכלוסייה בישראל הז’אנר הזה הוא פשוט בלתי אכיל.

כדי להחזיר את השד לבקבוק צריך בראש ובראשונה רצון אמיתי לעשות זאת. לשנות את השיח שכולא את הפוליטיקאים בהתלהמות הבייס שלהם. להפסיק את ההכפשה, המחנאות, האיומים, ואת הגישה שגורסת ש"לפריווילגים" יש יותר מדי ועכשיו תורי. כדי לנהל מדינה נורמלית צריך לחזור לראות את כל האזרחים, לכבד אותם, ולגבש שוב הסכמות בסיסיות על כללי המשחק. ליד חזון כזה, פשרה בבית הנשיא היא הליכה בפארק.