באחד מימיו האחרונים של חודש אוגוסט התכנסו ובאו בבית הכנסת "אבן עזרא" בקהיר אישים גדולים ונכבדים. בחסותו של ראש ממשלת מצרים, מוסטפא מדבולי, ובנוכחות עיתונאים וצוותי טלוויזיה, הכריזה הרשות לעתיקות של מצרים על סיום השיפוצים של בית הכנסת ופתיחתו לקהל הרחב בתלבושתו החדשה.
אפשר לומר כי "אבן עזרא" הוא אחד מבתי הכנסת העתיקים בתבל, וגם המפורסם שבהם. בקומתו השנייה התגלו לפני כ־150 שנה הדפים הראשונים של מסמכי "הגניזה" הקהירית. הוא עומד בלבו של מתחם הדתות בפוסטאט, קהיר העתיקה, לצדן של כנסיות עתיקות ובית קברות נוצרי ישן. לא הרחק ממנו שוכן מסגד עומר אבן אלעאץ, הנחשב לאחד החשובים והראשונים באסלאם. בבית הכנסת "אבן עזרא" לא מתקיימות תפילות, ונדיר כי תמצאו בו מניין. עבור ממשלת מצרים, הוא בעיקרו אטרקציה תיירותית. ואכן, מבקרים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, פוקדים אותו מדי שנה.
התקשורת המצרית סיקרה את האירוע ביד נדיבה, אבל איש לא ציין כי מהטקס נעדרו היהודים עצמם. במצרים ידוע על חמישה יהודים בלבד, כולם נשים שחצו זה מכבר את גיל 70. זה מניין הקהילה בימים אלה. מגדא הארון (אהרון), שהיא ראש הקהילה, אחראית על ניהול נכסיה, בהם בתי הכנסת, מבני ציבור מושכרים ובתי העלמין שיש לטפח. למגדא, בתו של הקומוניסט המצרי הנודע שחאתה הארון, הועיד הגורל תפקיד היסטורי. היא תהיה, קרוב לוודאי, היהודייה האחרונה במצרים. זו שתכבה את האור על קהילה תוססת שבשיאה מנתה 80 אלף נפש.
הסיבות להיעדרה טמונות ביחסיה המתוחים עם מארגני הטקס, אנשי הרשות העליונה לעתיקות. אף שממשלת מצרים מימנה את השיפוץ ויזמה אותו, המפתח מצוי בידי הקהילה, והיא הסמכות להחליט מתי לפתוח את המקום. נכון להיום, כמעט שבועיים אחרי ששופץ, סגורה שכיית החמדה הזו בפני מבקרים עד להחלטת ראש הקהילה. בקרוב, מן הסתם, יירגעו הרוחות, והאתר המיוחד ייפתח למבקרים. תיירים ומקומיים, בהם לא־יהודים רבים, נוהגים לבקר במקום המיוחד הזה ולשמוע את סיפורה המופלא של "הגניזה", להביט מעלה לקומתו השנייה ולחפש את הפתח הצר שדרכו השליכו יהודים במשך מאות שנים את המסמכים בכתב הקודש.
"אבן עזרא" אינו בית הכנסת היחידי במצרים. ברחבי העיר קיימים 12 בתי תפילה ליהודים, ויש אף פעילים ממנו. האירוע הזה מספק הזדמנות לדון בסוגיה החורגת מגבולות מתחם הדתות בקהיר, והיא הבעלות של הרכוש היהודי במדינות ערב שבהן עדיין חיים יהודים אחרונים. למשל מצרים, עיראק, סוריה ותימן. במדינות הללו, ואחרות, נותר רכוש ציבורי רב שהיה בידי הקהילה, וכן אוצרות רוחניים כמו ספרים וכתבי קודש. במצרים, למשל, הבינה הממשלה כבר לפני עשרות שנים כי נכסי היהודים הם אוצר תיירותי, והכריזה עליהם רכוש לאומי. בעיראק, לעומת זאת, מצוי הרכוש הקהילה בידי קומץ היהודים (שלושה) שעוד נותר שם. מה יקרה כאשר אחרוני היהודים בקהילות הללו ילכו לעולמם, של מי תהיה הבעלות על הנכסים שנצברו במשך מאות שנים ונותרו מאחור?
אלמלא היו נטולות חזון, אפשר כי ממשלות ישראל לאורך השנים היו מוצאות פתרון לסוגיה הזו כבר לפני עשורים. אבל ישראל החליטה להקריב את אוצרות התרבות של הקהילות היהודיות במדינות ערב. במגעים השונים עם הפלסטינים, וגם בהצהרות של מנהיגינו, הכפיפו ממשלות ישראל את סוגיית הרכוש של יהודי ערב להסכם הקבע עם הפלסטינים. המדינות הללו יודעות מעתה כי לא חלה עליהן כל חובה לבוא במגעים על גורל הרכוש של היהודים החיים בהן, כל עוד הפלסטינים לא קיבלו את רכושם במסגרת הסכם שלום עם ישראל. המשרד לענייני תפוצות, או אגפים שונים של משרדי הממשלה שעסקו בתפוצות, מעודם לא טיפלו ברצינות בסוגיה הזו. אין בכך כדי לומר כי ישראל הייתה צריכה לדרוש את הרכוש הזה לעצמה. אבל בהחלט היה באפשרותה לקבוע, באמצעים דיפלומטיים ולאורך השנים, גם עם מדינות שאין איתן יחסים, קווי מתאר לטיפול ברכוש ובכתבי הקודש. למי הם שייכים, אל מי ילכו הרווחים הכספיים שהם מניבים, וכיצד לשמרם בצורה הטובה ביותר.
נכון לעכשיו, אין לדעת מה יעלה בגורל הרכוש לאחר שיבוא הקץ על הקהילות הללו. במיוחד במדינות שחוו מלחמות, כמו תימן, עיראק וסוריה, שבהן נכסים כאלה עלולים להיות טרף לבוזזים.
הנייה וערביי ישראל
בשבת נרצח בכפר קרע בגליל איש הדת סאמי עבד אל־לטיף. אלמונים הגיעו בצהרי היום למסגד שבו שימש אימאם, ירו בו למוות וברחו. בתקשורת אמרו כי הייתה זו נקמת דם. האימאם המסכן לא עשה דבר לאיש, ולא היה ראוי למוות כה אכזר.
רציחתו של השייח' עבד אל־לטיף סוקרה בהרחבה בתקשורת הערבית, גם מחוץ לישראל. ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמעאיל הנייה, הגיב על כך בסרטון וידיאו בן שש דקות. ההקלטה נפוצה ברשתות החברתיות והגיעה לקהל היעד, האזרחים הערבים בישראל.
הנייה טען כי השלטון הישראלי מעוניין בהמשך הפשיעה הרצחנית, ועל כן איננו מתאמץ להפסיקה. מטרתו להעסיק את האוכלוסייה הערבית בשפיכות דמים בלתי נגמרת, ובכך להסיטה מהסוגיות החשובות עבורה. בראשן, לדבריו, העובדה כי הם חיים תחת שלטון לא להם. הנייה מודע לכך שהישועה לא תבוא ביוזמת ממשלת ישראל, ועל כן קרא למנהיגי החברה הערבית לעשות כל שביכולתם כדי להפסיק את מעגל הרצח. הוא דיבר אל בלוטות הרגש של שומעיו. הזכיר כיצד בימים של אש וגופרית נרתמו אזרחים ערבים בישראל לסייע לתושבי עזה והגדה הנתונים תחת עול התותחים של צה"ל. "אתם העומק שלנו, אתם המשענת", הוא אמר, "עזרתם לאחיכם בעזה ובגדה. ידכם הנקייה והלבנה הושטה כדי לחזק את העמידה האיתנה של העם שלכם".
למעשה, ראש הלשכה המדינית של חמאס אמר לערבים בישראל: זה לא "אנחנו ואתם", כלומר, אלה המתגוררים בתוך ישראל, ואלה המתגוררים מחוצה לה. להפך, החלוקה המחנאית הנכונה היא "אנחנו והם". כל הפלסטינים היכן שהם נמצאים – בתוך פלסטין, בשטחי הגדה, בעזה ובפזורה - ומצד שני ישראל.
החלוקה הזו איננה מוכרת לציבור היהודי במדינת ישראל, ולרובו אף תיראה מוזרה. לא כך הוא אצל קהל המטרה של הסרטון. חלקם, מן הסתם, הגיב בביקורתיות. ראש הלשכה המדינית של חמאס נזכר בפשיעה הערבית רק כאשר איש דת נרצח. יש להניח כי אצל אחרים נפלו דבריו על אוזניים קשובות. עם זהות אתנית קשה להתווכח, וערבי תושב יפו, למשל, או כפר קאסם, ואף אום אל־פחם, קרוב מבחינת עברו, דתו וחווייתו הלאומית יותר לאסמאעיל הנייה מאשר לשכנו היהודי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל