בנסיבות חיים שבהן נסיעה לרופא ארכה 40 דקות על שני גשרים ודרך שלושה איים; ששדה התעופה נמצא במרחק שעת נהיגה והעיר היחידה שהיו בה מסעדות טובות במרחק שעתיים וחצי; המוזיקה שהתנגנה במכונית שיקפה לרוב העדפה, מצב רוח, נוף מהחלון וגעגוע לשירים שלא שמעתי זמן רב, וזאת הייתה ההזדמנות לחדש היכרות איתם. בפעם האחרונה שראיתי אותו, האייפוד שלי עדיין ניגן, כל מה שאפל התכוונו שלא יקרה, חוץ מאשר בבקרים של -20 מעלות שבהם לקח לו זמן להתניע ולהפשיר.
בעקבות הזמן האבוד | רון מיברג
הסולו האחרון | רון מיברג
היו לי כ־15 אלף שירים במכשיר, אבל היו פעמים שבהן כל העושר המוזיקלי הזה לא ענה על הצורך של הרגע. כך יצא שבגלל היעדר החלטיות ותחושה ששירים מסוימים יהיו שגויים, מעיקים ומחמיצים את מצב הרוח ויקלקלו אותו מכיוון שלעתים דרושה נחישות להאזין לרפרטואר בן 50, הקשבתי לפרלמן וצוקרמן מנגנים באך. זאת חוויה מוטורית שונה לחצות את אמריקה נישא על גבי צלילי ויולה וכינור של ישראלים שעשו רילוקיישן. זה לא קרה הרבה, אבל זה היה מרתק.
לפעמים השירים האהובים ביותר, אלה שמגדירים אותנו ושבהם השקענו מילים רבות ונרגשות, נשמעים בנסיבות מסוימות משומשים, צפויים מדי ומייגעים. פעמים אחרות הם בדיוק מה שהרופא רשם, ולפעמים אתה מגלה בהם משהו שלא שמעת קודם או שטעית בהבנת המילים. מביתי לניו יורק נהגתי שמונה שעות; מביתי לפיטסבורג נהגתי 13 שעות, לפעמים בלי חניה בדרך.
זה המון זמן והרבה שירים. לא תמיד היה קל למצוא את הגרוב והצליל הרצויים למרחקים כאלה. משהו שנשמע נהדר כשאתה חוצה את מיין, נשמע נוגה ומקומט בכביש המהיר נטול האטרקציות במסצ'וסטס. פנסילבניה היא מדינה יפה, אבל שמונה שעות ממזרח למערב זה ים של זמן.
לבד במכונית, הווליום הוא בחירה שלא מזיקה לאף אחד. קשה לחפש באייפוד שירים בודדים תוך כדי נהיגה. צריך לחשוב במונחים של אלבומים. לרוב חוזרים בהתניה לפייבוריטים; לפעמים נמנעים מהם כי סדר השירים צפוי והפסיק להפתיע.
מצב הרוח משפיע. מהירות הנהיגה. הנוף. מזג האוויר. בניגוד לרשימות של שירים לנהיגה שמופיעות ברשת, אין חובה שהשירים יהיו על מכוניות ונסיעה. זאת חשיבה פשטנית. "אני ובובי מקגי" הוא אחלה שיר, אבל בובי והמספר שרו את כל השירים שנהג המשאית הכיר.
אין חוקים. תלוי בנסיבות. אצל להקות כמו הגרייטפול דד תמיד נדמה ששומעים מנוע וגלגלים ברקע. אחרי שנים רבות מדי והפיכתו לטרחן, הפסקתי לשמוע את אריק קלפטון. הקורונה חוזרת והוא עדיין נגד חיסונים. חוץ מזה, אחרי האזנות רבות מדי גיליתי שרוב השירים שלו דקים מדי ובלי נפח. אני לא אומר ג'ון מאייר, אבל אם בא לכם גיטרה, למה לא וורן היינז, סטיבי ריי ווהן, דרק טראקס או פרינס. דור הביניים של שריל קרואו וג'ייסון איסבל מספקים עבורי את הסחורה, כי הם שרים בשבילי ועל אנשים שאני מבין. דילן? לא אשקר. יש אלבומים שלו שהם מרשם לתאונת דרכים חזיתית. מצד שני, אנה נפנה ללא "Tangled Up in Blue" וגו'?
אני מהסנטימנטליים. עבד לבלדות של רוד סטיוארט. שירים של שיברון לב ואהבה נכזבת קולעים לטעמי. ובעיקר שירים שההתלהבות של כתיבתם והקלטתם עוברת למאזין. אמריקה בנויה לשירי נהיגה. אתה יכול לנהוג יומיים ולא לצאת מטקסס. בדרך לנשוויל יש מצב להקשיב לווילי נלסון ודוק ווטסון.
ואין לי גלגלים בלי לינדה רונדסטט, בוני רייט ואמילו הריס. היה אפשר לכלול את הביטלס, אבל זה כה צפוי שזה מיותר. זה לא מדע. זה הכי אישי וקצת קפריזי. אף רשימה לא יכולה לייצג יותר מאשר את הרגע שבו נכתבה. אין טעם להתווכח איתה, כי זה מגוחך. כל אחד והשירים שלו. לבד במכונית זה אחד מהמקלטים האינטימיים האחרונים שלנו, ואנו מנצלים אותו על פי הבנתנו. בשבוע שעבר למשל, הייתי מכליל בלי התלבטות את "מרגריטוויל" של ג'ימי באפט. השנה אנחנו מדממים רוקרים בקצב של שלושה בשבוע. לא נקדיש להם כמה קילומטרים?
Long May You Run / סטילס־יאנג בנד
האלבום שהניב שיתוף הפעולה בין ניל יאנג וסטיבן סטילס ב־1976 למרות העוינות ההיסטורית ביניהם, היה גרוע; רק שיר האהבה למכונית מהאוסף של יאנג, המפוחית שלו וסולו גיטרה מלודי של סטילס, קלאסיים לנהיגה בומרית כהלכתה, רצוי בקליפורניה.
Willin’ / לינדה רונדסטט
לאוול ג'ורג' מ"Little Feat" כתב, ורונדסטט כהרגלה שרה את הפרשנות הטובה ביותר (יש גם ביצוע שובר לב באלבום האחרון של גרג אולמן). "אז תנו לי גראס, כדורים ויין, ותראו לי תמרור, ואהיה מוכנה לזוז". כולל רשימה גיאוגרפית של התחנות בדרך.
Desperado / ג'וני קאש
דספראדו, סיינפלד והלעג לאיגלז, משומשים מדי, מה גם שהביצועים המרגשים היו של אחרים. לינדה רונדסטט כמובן, וגם ג'וני קאש בסוף דרכו. קאש לקח בלדה מערבונית מאלבום קונספט כושל והעמיס עליה את משקלו הסגולי והמטען שלו. מה גם שהיה דספראדו אמיתי.
Gimme Shelter / הרולינג סטונס
שנים ארוכות התנגן השיר כל פעם שהדלקתי את המכונית. קשה להימלט משריטות הגיטרה של קית' ריצ'רדס והיללה ברקע. פעם התנעתי בחניה של חנות היין במיין בפול ווליום והאנשים שעמדו מסביב זקרו לעברי אגודל של הסכמה. השיר מילא את הנהיגה מהחנות הביתה. תופפתי על ההגה.
The letter / ג'ו קוקר
מהשירים שהופכים מנוע רגיל לטורבו. עם ליאון ראסל בפסנתר מוקף באנסמבל של "כלבים שוטים ואנגלים", הפרשנות של קוקר ל"בוקס־טופס" היא מאנחות הסיום החזקות של הסיקסטיז. הביצוע של טאדסקי־טראקס בנד מוצלח לא פחות.
Me and My Uncle / ג'ון פיליפס
בוב וויר והגרייטפול דד סימנו את השיר כשלהם, אבל כתב אותו ג'ון פיליפס מהאבות והאמהות, ששר אותו באלבומו האחרון. הוא היה בסוף חייו, עייף ושבור ואפילו "קליפורניה חולמת" נשמע שם כמו שיר פרידה מלא תוגה.
Take it Easy / האיגלז
שיר שג'קסון בראון התחיל לכתוב וגלן פריי סיים, כולל ווינסלואו אריזונה, נערה ופיק־אפ. מהשירים השגורים והמוכרים כל כך שמקובל להתכחש להם, אבל ודאי אחד משירי הנהיגה המובהקים אי־פעם שכולו תנועה בנוף.
You’re So Rude / פייסס
רוני ליין היה מחבר שירים עם מנעד נדיר וקול מיוחד, אבל לא היה לו סיכוי מול השתלטנות האקסטרווגנטית של רוד סטיוארט. ליין השאיר שני יהלומים מלוטשים באלבום הראשון של הלהקה: "The Debris", בלדה עם ריח של ים וניחוח של רציף בנמל, ו"You’re so Rude", קפצון בריטי על בחור, בחורה, גשם והורים שחוזרים הביתה מוקדם מדי. נוסף להומור, הגיטרה של רון ווד מכריזה על הגעתה.
25 or 6 to 4 / שיקגו
לא הקשבתי לשיקגו מעבר לאלבום השני ורק לשיר הזה. מסוכן לחפש אותו באייפוד תוך כדי נהיגה. המילים מקושקשות, אבל זה שיר חד־פעמי גדול עם הגיטרה המטורפת של טרי קאת'. אוהביו מעדיפים לחשוב שקאת' נהרג בתאונת ירי ולא התאבד.
The Devil’s Been Busy / טרוולינג ווילבוריז
להקה שקמה כקוריוז והשאירה בעשן האגזוז שלה שלושה חללים: רוי אורביסון, ג'ורג' הריסון וטום פטי. ועדיין הצליחה להנפיק שמחת חיים בשירי שטות כמו ההמנון האקולוגי הקולח הזה עם סולו סיטאר של הריסון. מהשירים שמניעים מכונית עם מנוע כבוי.
Watching the River Flow / בוב דילן
שיר שמתחבא מול העיניים שנים רבות כל כך עד ששכחנו מקיומו. כולו דילן במצב רוח עליז וזחוח. הוא אינו מבין מה לא בסדר איתו. הוא רוצה רק לשבת על הגדה ולהביט בנהר זורם. ודאי אחת ההנאות הפחות מתוחכמות שלו. מי שיקשיב, ישמע אותו מחייך.
When the Battle is Over / דילייני ובוני
הם היו ונותרו אלמונים יחסית לאצולת הריתם אנ' בלוז, ומי שקלפטון, הריסון, ראסל, מייסון ואחרים באו לנגן איתם. הם היו אייק וטינה טרנר לבנים והתקוטטו כשלא שרו. שירים, קולות ולהקה טובים תמיד היו שם, גם כשלא שמנו לב. כשהקרב נגמר, דילייני מת ובוני שרה ושיחקה בסרטים.
City Girls / ג'יי ג'יי קייל
הגרוב שלו נשמע לרוב כמו צמיגים דופקים על התפרים באספלט בדרכים מהירות. חיבתו לנשות העיר היא הסיבה לנסיעות ארוכות באמריקה.
Go it Alone / ג'ייסון איסבל
אין כמו איסבל לתת לך להרגיש לבד בדרך לשומקום. אלכוהוליסט ונרקומן משוקם, המרירות שלו אותנטית והגיטרה שלו פוצעת. צריך לחיות במקום מאוד מסוים כדי להבין כשהוא אומר "קחו אותי למקום עם מלח על הכביש".
Can’t You See / מרשל טאקר בנד
מבכירות להקות הדרום, מרשל טאקר נשמעה תמיד כמו כרכרה עם סוסים ועגלון עם שוט. חליל הצד מפתיע בעולם של גיטרות תאומות, והאחים קולדוול כתבו שירים על נוף בתנועה ואהבה בעליות חדות ומתו צעירים.
Roll Away the Stone / ליאון ראסל
מהביוגרפיה החדשה על ליאון ראסל עולה שהיו לו חמש שנים פוריות ושלושה אלבומים טובים לפני שנזנח והפך פריט לאספנים. האלבום הראשון מתפוצץ מהאנרגיה של ראסל, שתחילתה פסנתר והמשכה קולו המיוחד. השיר הזה (יכול היה להיות גם Delta Lady) הוא ראסל במיטבו עם הצליל המיוחד של טולסה לפני ששקע בדכדוך ובאי־רלוונטיות.
Can’t Find My Way Home / אמונה עיוורת
מנכסי צאן הברזל האלמותיים שרבים וטובים עשו לו גרסאות כיסוי, דווקא המקור אוחז בבכורה בלהקה שלא הוציאה שנה. קולו המיוחד של סטיבי ווינווד הצעיר וקלפטון - בפריטה על גיטרה אקוסטית אחת על גבי השנייה - מוכיחים שלא צריך יותר מבית מלודי והמילים "איני יכול למצוא את דרכי הביתה".
One Way Out / האחים אולמן
התחרות על שיר הנהיגה הטוב ביותר של האולמנים אינה קלה, אבל קשה שלא לבחור בדיאלוג הגיטרות אולמן־בטס, הפתיחה המהפנטת, קולו של גרג הצעיר והעובדה שזאת אחת ההקלטות האחרונות של אחיו הבכור.
Key to the Highway / טאדסקי־טראקס בנד
הפרשנות הטרייה שנתנה אחת הלהקות הגדולות באמריקה לאלבום "ליילה" של דרק והדומינוס, עולה לעתים על המקור. טריי אנסטסיו מצרף את הגיטרה שלו, וארבע גיטרות משוחחות עם זמרת מסדר הגודל של טאדסקי, עושים כבוד לבלוז של ביג ביל ברונזי שהנציח אותו.
Nothing But the Wheel / פיטר וולף איכותו כזמר ובחירות הרפרטואר של פיטר וולף נעשו ברורות יותר אחרי שפרש מג'יי גיילס בנד. לבדו הוא מתון, מהורהר ולירי יותר וקולו רב־הניואנסים אינו מכוסה. אין לוולף בשיר הזה דבר לאחוז בו חוץ מההגה, וזה צובט בלב; על אהבות נכזבות ועם גרוב מתון ומהפנט.
Running on Empty / ג'קסון בראון
מאחד הזמרים הטובים וכותב מוכשר כג'קסון בראון אתה מצפה לשירי אהבה אייקוניים כ"Late For The Sky" ו"These Days". אבל בראון יכול לעמוד ליד ספרינגסטין כשהוא פותח מצערת כמו ב"Running on Empty" מהאלבום בעל אותו שם. זה שיר מידבק שבהופעות מקים בומרס על רגליהם בחיקוי לריקוד. ספרינגסטין שר פעם את השיר עם בראון.
Ramblin’ Man / דיקי בטס
בקיץ מלאו 50 שנה לאלבום "אחים ואחיות" של האחים אולמן. ממרחק הזמן מסתבר שזה היה אחד האלבומים המכוננים ברוק, ואף על פי ששיר הנדודים של דיקי בטס הוא יותר קאנטרי מכל דבר אחר, הוא מזוהה ואהוב יותר משירים אחרים של הלהקה. בעיקר בגלל ההיבט האוטוביוגרפי שלו על חיי נוודות כנער. לא צריך יותר מהמושב האחורי של אוטובוס גרייהאונד ואת הגיטרה של בטס כדי להרגיש את הכביש.
Rock Me When He’s Gone / לונג ג'ון בולדרי
מאבות הבלוז הבריטי, 2.01 מ' גובהו, שכל חברי הרולינג סטונס ניגנו בלהקות שלו וגם אלטון ג'ון ורוד סטיוארט. את האלבום "It Ain’t Easy" הפיקו ג'ון וסטיוארט, כל אחד צד, וגרסת בולדרי לשיר שכתב אלטון ג'ון היא רכבת קליע מתחילתה ועד סופה.
Tangled Up in Blue / בוב דילן
רשימות שירים הן תמיד נושא לוויכוח המתנהל על רקע של הפרשי גיל, נטייה והעדפה אישית. אבל התנגדות להכללת השיר שפותח את האלבום "Blood on the Tracks", האלבום הטוב ביותר של דילן, היא דמגוגית ומצוצה מהאצבע. שיר שהוא מסע גיאוגרפי ובעיקר מסע כואב מנישואים לגירושים, מאהבה למרירות, מעבר רומנטי להווה חבוט ועתיד לא ידוע. עבור מי שמכירים את המילים, מקובל להגביר את הווליום, לשיר בקול רם ולעקוף בלי חשבון על 100 מייל לשעה באזור שמוגבל ל־75.
Sweet Home Alabama / לינרד סקינרד
אינני נוהג יותר להגן במיליטנטיות על העדפותיי המוזיקליות. נכון שהם היו חבורת דרומיים אדומי צוואר שלא למדו לחיות עם התבוסה, אבל כל חברי ההרכב המקורי מתו והשאירו אוצר של שירים אייקוניים. השיר מסוגל להקפיץ את ברכו של הצפוני קפוץ הישבן ביותר בניו אינגלנד והוא גם ילך למופע הפרידה שלהם.
'Truckin / גרייטפול דד
אין עולם שבו צריך לתרץ את אחד השירים הגדולים של הגרייטפול דד מהשנה הטובה ביותר שלהם. זה יותר משיר על אמריקה דרך חלון של מכונית. זאת פיסת תרבות מיתולוגית מאלבום שהוא יצירת מופת שנשמרת טרייה כבר 53 שנים.
Born to Run / ברוס ספרינגסטין
לפעמים שיר הוא צילום רנטגן של מקום, מצב רוח ומציאות. אלה נתונים המבדילים בין שיר לנכס צאן ברזל. החיבור שעשה ספרינגסטין בין מילים, מנגינה וביצוע, נותר נדיר כשהיה ב־1975. המסע לצד האפל של אמריקה ממשיך להפנט.
Dead Flowers / Sweet Virginia / הרולינג סטונס
בשני אלבומים עוקבים המתחרים על תואר אלבומם הטוב ביותר, שרו הסטונס את גרסתם למוזיקת קאנטרי. זה תמיד משעשע אותם ועוזר להגדיר את מוטת הכנפיים המוזיקלית שלהם. המפוחית ב"Sweet Virginia" ותודות לקליפורניה הם חומרי נהיגה קלאסיים, ו"Dead Flowers" מקפץ כמו שיר שווילי נלסון וחברים הקליטו בנשוויל.
The Road to Hell Part 2 / כריס ריאה
הרבה לפני אחרים זיהה ותיאר ריאה את הדרך לדיסטופיה וחיים מורעלים. נושא ראוי בקולו הטוב, אבל הגרוב שלו והגיטרה מסתירים חלקית סיור בעתיד שאי אפשר יהיה לחיות בו.
That’s Life / פרנק סינטרה
ספק אם היה לסינטרה שיר שבו נשמע כה חיובי, שמח, מלא חיים. כמי שבילה לילה עם אווה גרדנר.