"הסיכוי להריון כשאת מתקרבת לגיל ארבעים יורד, הרזרבה השחלתית נמוכה יותר ועל כן צריך לקחת הכל בחשבון". כך אמר לי רופא הנשים לפני מספר חודשים. הסתכלתי עליו והאמנתי לו. הוא איש המקצוע. הוא יודע. פניתי לחסון שישב לשמאלי, אני עם דמעות בעיניים, כאשר לשנינו מבט השמור רק לנו ברגעים כאלה. ידענו שנעשה הכל. נתאבד על המשימה הקדושה הזו מבחינתנו.
ידענו שקצת חיכינו. הכל יחסי כמובן. אורי הייתה כבר מעל שנה, ועברנו את השנה הפורייה ביותר, חלון הזמן האולטימטיבי להריון טבעי. ידענו גם שאני רציתי לאזן את הגוף והנפש. רצינו ליהנות מאורי המתפתחת בחודשיה הראשונים ולמקסם את הזמן מההורות המתחדשת והזוגיות המתפתחת שלנו, עם שינוי עצום בבית. עילי היה זקוק לתשומת הלב כאח גדול וכולנו כמקשה אחת ידענו שהריון נוסף יגיע כשיגיע. היינו מודעים לעובדות על יבש.
מצד שני הייתה שאננות קלה, עם אופטימיות כבדה, שהכול יסתדר. כשראינו שלא ישר הולך לנו, התחלנו בירור רפואי, בדיקות של שנינו וידיעה שיש לנו זמן קצוב עד שנפנה לעזרה נוספת, כירוגיה התערבותית. כן, כן טיפולי פוריות. עם כל החששות, עם תופעות הלוואי ועם הידיעה שאין סיבה שלא נצליח.
בדיוק בחודש שידענו שזה החודש הכמעט אחרון שלנו להסתדר בכוחות עצמנו, החלטנו שאנו משנים גישה, ש"מה שיוצא אני מרוצה", שאנו מוכנים להכל, לא משנה מה תהיה הדרך. מסביבנו חברים נכנסו להריון בסבבים ודילמת הקריירה מול הגדלת משפחה הייתה כל הזמן על השולחן.
ימים של בדיקות ביוץ אינסופיות, הגעות לבית חולים, חרדות, חששות, התפוגגו בוקר אחד. שני פסים על מקל. נשמע כמו שם של הצגת ילדים. זה היה השם של הצגת חיינו.
נרגשת בוכה התקשרתי לחסון בעבודה, מפריעה לו באמצע פגישה. שעה אחר כך עמדנו שנינו משתהים. המומים. מודים. "קצת אמונה עצמית" חייך אליי האיש שלי עם גומות החן. "זה המוטו שלנו" חייכתי אליו בחזרה. עכשיו רק צריך לשמור על זה. עליו.
אז לכבוד השנה החדשה, כשאיחולי "אנחנו אחים" שוצפים מכל עבר, רציתי לכתוב טור המדבר על כל אחד מאיתנו, למה כל פרט בחברה יכול להיות טוב יותר, כשהוא משווה את עצמו לעצמו ולא לאחר. עם אמונה עצמית להצליח ולהטיב. ולך, בן אהוב שלנו אני מבטיחה, שנעשה הכל כדי שהעולם שתיוולד לתוכו יהיה טוב עבורך. מבטיחים.