אפשר שגם אם הייתי אדם מאמין, הייתי פוטר את עצמי השנה מיום שמוקדש כולו לחשבון נפש. למה? כי במובנים רבים זו הייתה עבורי שנה של חשבון נפש, לעתים מטלטל - ולרוב על בסיס יומיומי. מערכות יחסים רומנטיות, משפחתיות, חבריות ומקצועיות עלו לדיון במחשבותיי מדי לילה, בעת ששכבתי לישון, לעתים במקום השינה עצמה, שהתבזבזה על לא מעט פולמוסים (לרוב במעמד צד אחד) שנמשכו עד עלות השחר.
יש תחומים שלא אֶדָרש להם מעל לבמה זו, אף שביני לבינכם יש, כידוע, מעט מאוד סודות. זה פשוט מפני שאין לי דרך לדון בהם בלי לפגוע בפרטיותם של אחרים, דבר שממילא עשיתי השנה יותר משהותר לי.

חשבון נפש אין פירושו לומר רק "אני מצטער". לפעמים משמעותו היא לומר "אני אוהב" - ולפעמים גם להודות שאתה לא, שכן גיליתי שיש (או ליתר דיוק היו) בחיי אנשים שלא עשו לי טוב. איך אמרתי למישהו פעם, בהקשר מקצועי: "בגילי המתקדם אולי עוד לא למדתי לזהות מערכת יחסים טובה, אבל כבר למדתי לחתוך מהר כזאת שאני מזהה כרעה".

ואת הלקח הזה, שנולד בנסיבות מקצועיות, לקחתי גם אל המישור הבין־אישי: בשנה שעברה, בין כסה לעשור, כתבתי כאן שלפעמים היכולת לסלוח לאחר היא קודם כל להיות מסוגל לסלוח לעצמך. כי רק מהמקום שבו אתה נדיב כלפי עצמך, תוכל להיות נדיב גם כלפי האחרים. וכך, בתהליך הדרגתי, לא תמיד קל ולפעמים אפילו כואב, חתכתי מסביבתי כמה אנשים שגיליתי שלנוכחותם יש השפעה רעה (גם אם לא תמיד זדונית) על מהלך חיי. או אז היה לי קל יותר להיות נדיב כלפי הנותרים, אלה שלמענם אהפוך עולמות, אם צריך.

חלק מהאירועים האלה באו עם תג מחיר גבוה שקלע לעתים את חשבון הנפש ליתרת חובה, לכן אולי מצחיק אותי להיזכר שהטריגר היה דווקא מקצועי: למדתי מה הופך אותי לאיש מקצוע שאיני אוהב. הנה דוגמה קטנה: עד לפני זמן לא רב הייתי יקיר היחצנים, אחד שעונה בתשומת לב לכל שיחה, ממעט לכעוס - וגם אם לא יכולתי לספק להם פתרון, לפחות השתדלתי. והנה, בשנתיים וחצי האחרונות החזקתי בתפקיד - אם תרצו "דיי ג'וב" - שתבע את רוב זמני ומרצי, כמעט 24/7.

מהר מאוד הבנתי שאם אענה לכל שיחה נכנסת, אשתגע. הטלפון עבר למצב שקט, או אם תרצו, עבור האחרים, למצב של סינון תמידי. אחת לשעה הייתי בודק את ההודעות, רק כדי למחוק את רובן. רק מקרי חירום, חברים קרובים ובני משפחה מדרגה ראשונה זכו למענה אנושי, תרתי משמע... ולפעמים אפילו זה לא.

הקולגות מפעם השתוממו בהתחלה, אחר כך כעסו, אחר כך נעלבו - ולבסוף נעלמו, חלקם אחרי ששיגרו אליי מחאה כתובה. לא הייתי אדיש למחאתם, אבל כמילות המשוררת - לא יכולתי לעשות עם זה כלום. גם כך, במגבלות הקשב והריכוז החמורות שלי, אפילו השארה של הטלפון במצב רוטט בלבד, הייתה גורמת לי שלא לעמוד במטלותיי המקצועיות.

אם לקצר סיפור ארוך, כפי שנהוג לומר באנגלית, הרי שמקץ קרוב לשנתיים קיבלתי החלטה שלא עוד: התייצבתי בפני מעסיקיי וביקשתי לשנות את תפקידי. בהתחלה ברמז ואחר כך ביתר תקיפות, לא אופיינית לי כלל, שגרמה להם לחשוב שמא קיבלתי הצעה טובה יותר ממעסיק חליפי. ובכן, מבלי לגלות אם החזקתי מאחורי גבי ארבעה אסים או יד ריקה, אומר רק שזה ממש לא היה העניין: אני אוהב את מקום העבודה שלי, אני אוהב את מרבית עמיתיי - זה רק את עצמי שלא אהבתי יותר.

האיום המרומז עבד: בעוד שבועיים אצא לדרך חדשה־ישנה. לא אכביר מילים (ובכל מקרה, ביחסינו שמתקיימים לרוב מעל עמוד 49 לא יחול כל שינוי!) פחות מחמת סודיות ויותר מכיוון שמדובר באחד מהתפקידים שיוצקים משמעות לעצמם תוך כדי תנועה. כן אומר שמדובר לא רק במשהו שמתאים יותר לאופיי, אלא גם במשהו שיעזור לי להיות קשוב ונחמד יותר לכל אלה שאת פניהם השבתי ריקם בשנתיים וחצי האחרונות.
האם יזכרו לי את חסד נעוריי, או שמא יתבעו ממני את עלבונם? זו כבר שאלה של כמה נדיבים כלפי עצמם הם החליטו להיות, בשנה העברית שנכנסה לחיינו לפני כשבוע.

הבטחתי לא להיכנס לתחום הפרט, מהסוג שמערב גם את זה של האחרים, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, ולכן אודה שבחודשים האחרונים - וביתר שאת בשבועות האחרונים - מצאתי את עצמי מתוודה שוב ושוב על כמה שאני אוהב. באחד הימים היא נשאה אליי מבט וצחקה כשואלת על מה ולמה אני חוזר שוב ושוב על מה שאמור היה כבר להיות ברור מאליו. "אחרי כל השנים מגיע לך לשמוע", השבתי - ובלב חשבתי: ולא פחות מכך, מגיע לי להיות מסוגל לומר.