לראש האופוזיציה מנחם בגין היה כלל ברזל: לעולם אין למתוח ביקורת על הממשלה בחו"ל. הפרגון בדיעבד להתנהלותו זו של בגין אינו נטול שמץ של לעג דק השמור במקומותינו לחננות. אולי ברוח התבטאותו הלועגת של יצחק רבין, שהדביק לבגין את התואר "מוצג ארכיאולוגי", זמן קצר לפני שהתפטר מראשות הממשלה בעיצומה של מערכת הבחירות ב־1977.
"נהיה בכל מקום": המפגינים ממתינים לנתניהו בארה"ב ומכינים הפתעה
שהרי בימינו, "הציבורים הנאורים" פטרו את עצמם מקווים אדומים. להם מותר מה שאסור לאחרים. להם מותר לרקוד ריקודי מה יפית במחוזות הגויים, להקרין את תמונת ראש ממשלתה הנבחר של ישראל במדי אסיר על חומות כלא אלקטרז הידוע לשמצה בסן פרנסיסקו ולהקרין את הכתובת "נתניהו קריים מיניסטר" על קיר ענק בניו יורק מול בניין האומות המאוחדות.
האם התקשורת מגנה אותם? מסתייגת מהם? מתעלמת מפועלם? הפוך, ילדים, הפוך: מי שמכפיש את ראש ממשלתה הנבחר של מדינת ישראל בארה"ב, זוכה לכיסוי תקשורתי מפרגן ברמה של "חומר שווקי"... כך זכו ההכנות הלוגיסטיות להבאשת ריחה של מדינת ישראל בגויים לכיסוי עתיר פירוט בערוץ 12, עד שדומה היה שמדובר, לפחות, במבצע נועז לפירוק הפצצה האיראנית. פמפום חריג במובהק שהזכיר את השידור בלופ, יומם ולילה, בכל ערוצי הטלוויזיה, של דפני ליף מקריאה מדף מסרים את הקול הקורא לציבור ב־2011 להפגין נגד מחיר הקוטג' - שידור שיווקי שוטף מוחות שגייס מאות אלפים לצעדות מחאה, נגד יוקר המחיה, כביכול.
כשנתניהו מוחה על התייצבות המחאה לצד מפגיני אש"ף, דורשים ממנו התנצלות על הגזירה השווה בין מפגיני אש"ף למפגיני המחאה. הגזירה, אכן, אינה שווה: מפגיני אש"ף מפגינים בעד עמם, בעוד מפגיני המחאה מוציאים את דיבת עמם וארצם ומכבסים את הכביסה המלוכלכת בראש חוצות.
אבל ההפגנות בחו"ל הן קצף לא מורגש על פני המים. מטריד יותר הוא הדכדוך העמוק שאחז כאן בארץ ברוב המודמם, נוכח מתקפה חסרת רסן של אצולת הממון והתקשורת על הממשלה שבה הוא בחר ושלה הוא שומר אמונים. זאת, חרף ההסתה, מבול הפייק ניוז ובעיקר שטיפת המוח של תקשורת שדעותיה מוצגות שוב ושוב, בלי בושה בעזות מצח, כידיעות מפי הגבורה.
עבור הציבור הזה יש לי חדשות טובות מאוד: חברות וחברים, הם לא יעברו. יש ביכולתם, אולי, לשקר ו/או לשלם לחלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אין כיס בעולם שיוכל או ירצה לממן ולהסית את כל האנשים כל הזמן. כך שגם בימים עגומים של הסתה ושקרים ובלילות שחורים של ייאוש, חשוב לזכור שהאמת והדמוקרטיה!!! חזקות יותר מכל הכזבים וסופן לנצח.
לכל המיואשים שחשים שהמערכה אבודה, הרפורמה מתה והדרך לחירות חסומה, אני רוצה להזכיר ימים שחורים מאלה שהסתיימו במפח נפש למתהללים כמפתחים, שגמרו בקושי כחוגרים: בסוף 1980 עמדה הליכוד בקושי על 20 מנדטים, חרף הסכמי השלום עם מצרים. זאת, כרגיל, באדיבות התקשורת שהתגייסה להבאיש את ריחה של ממשלת בגין: המו"מ ליישום הסכמי קמפ דיוויד הוצג כתקוע בשל התעקשותו של בגין שלא לקדם את שיחות האוטונומיה.
התפטרות דיין ויצמן ושרי ד"ש שפכה שמן על תמונת השלום המתפוגג. גם המהפך הכלכלי של שמחה ארליך ששחרר באבחה חדה את המשק הבולשביקי החנוק, הוצג כמהלך חובבני מופקר שיחריב את המשק. ארליך נבהל והתפטר, ויגאל הורביץ, שהחליף אותו, הנהיג את מדיניות הצנע שכינה "אין לי", שהורידה את הליכוד בסקרים אל מספרים בעלי הקידומת - 1.
שמעון פרס, המבושם מהסקרים, מיהר להודיע על הקמת צוות מאה הימים לאיחוי השברים למחרת הבחירות, לפני שהמדינה תתפרק... אבל הגורל זימן תסריט שונה. הורביץ התפטר מהממשלה בינואר 1981 על רקע סכסוך תקציבי עם משרד הביטחון. יורם ארידור שהחליפו השכיל להוציא את המשק מהקיפאון חרף תקשורת עוינת שחשה כי הטרף נשמט מבין שיניה וציירה שדים על הקיר כדי להכפיש את מה שארידור כינה – "כלכלה נכונה".
בין היתר, הורה ארידור להפסיק את המנהג החלמאי של הפעלת מחיקון שהיה מסיר את הצבע ממסכי הטלוויזיות הצבעוניות. כשהוא משוחרר מהצורך לרכוש לצד כל מסך צבעוני את מתקן האנטי־מחיקון היקר שיזם זריז הצליח להמציא, הסתער הציבור על הטלוויזיות הצבעוניות - ובעקבות הצבע שחזר למסכים, לכלכלה וללחיים של הציבור, הוא הפסיק להיות קשוב לשקרים ולהסתה בתקשורת, והתחיל להטות אוזן לדבריו של בגין, שהצליח מהר מאוד לעורר את התלהבות הציבור כבימים ימימה.
פרס החל להיתקל בקריאות בוז שהובילו אותו להתפרצות באסיפה בבית שמש, שבה קרא לנאספים "חומייניסטים", ומוטה גור החרה החזיק אחריו והודיע לקהלם העוין: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". בנוסף, שלושה שבועות לפני הבחירות, בחג השבועות, הותקף וחוסל הכור הגרעיני בעיראק. פרס, כפי שהתברר, התנגד לתקיפה ואף ניסה ולסכלה ללא הצלחה, ולאחריה עוד האשים את בגין בשיקולי בחירות בהקשרה. רק קמפיין תקשורתי נואש נגד "הבריונות באסיפות של פרס", שהתבסס על תמונה שנתגלתה עד מהרה כמפוברקת של שליפת סכין כלפיו באסיפה בפתח תקווה, בלם זמנית את הסחף, אך זאת רק עד למהלומה המכרעת של בגין:
באסיפת הבחירות המסכמת של המערך בכיכר מלכי ישראל התפאר המנחה דודו טופז כי "כאן נמצאים הקצינים הקרביים, בעוד הצ'חצ'חים נמצאים במצודת זאב והם בקושי שין גימלים" - ובכך הכשיר את הקרקע לבגין לאלתר למחרת, באותה כיכר, את נאום הבחירות האפקטיבי ביותר מאז נאום ה"הספד" ליוליוס קיסר: "אבל ברוטוס הוא איש מכובד", שוויליאם שייקספיר שם בפיו של מרקוס אנטוניוס במחזה הקרוי על שמו של קיסר. אזכור הצמד העל־עדתי של האחים הלוחמים הגיבורים מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שפוצצו את עצמם יחדיו בצל הגרדום, השלים את ההתאוששות הפוליטית התלולה בהיסטוריה, שהובילה את הליכוד מן התהום אלי השלטון.
ב־1984 חזר הסיפור על עצמו. העבודה הובילה בהפרש של 30 מנדטים. האינפלציה הגיעה ל־400%. צה"ל היה שקוע במה שהתקשורת כינתה "הבוץ הלבנוני". יצחק שמיר התקשה להלהיב באסיפות, ובגין המסתגר נמנע בקנאות, שהתקשורת הבליטה לתיאבון, מכל רמז של תמיכה בליכוד. עזר ויצמן הקים מפלגת מרכז ואותת שיתמוך בפרס.
והעיקר, בניגוד למצב היום, שבו הליכוד היא המפלגה הדמוקרטית הגדולה היחידה בישראל, כשמולו חונטות פרסונליות של מנהיג מוקף בבובות על חוט שברצותו מקדמן וברצותו מסלקן - מפלגת העבודה הדמוקרטית הייתה אז במלוא אונה. מפלגה שהחלה את המערכה עם 50 מנדטים בסקרים. שהייתה לה הסתדרות, וקופת החולים הגדולה במדינה, וחברת עובדים המחזיקה שליש מהמשק הישראלי וקבוצות הפועל, וכל מפעלי התרבות והעיתון "דבר" וכיו"ב. וגם, כמובן, צוות מאה הימים להסדרת חילופי השלטון... אבל למרבה התדהמה, הפער נסגר שוב. 44 למערך, 41 לליכוד. פרס נאלץ להסתפק בכהונה ברוטציה עד 1986, עת הוחלף על ידי שמיר, שכיהן עד 1992.
ובדילוג חד להיסטוריה קרובה: 2015. רבים זוכרים עדיין את V15 שופעת האמצעים, כשהתקשורת, המבושמת בסקרי ערב הבחירות המנבאים לעבודה 26 מנדטים מול 22 לליכוד - חוגגת. תחושת הדיכאון של ערב הבחירות עדיין חרוטה בזיכרוננו הקולקטיבי, כמו גם הנהירה לקלפיות בשעתיים האחרונות שהנחילה לנתניהו את הניצחון. כאז כך גם היום, חרף ההסתה והכספים האין־סופיים ממקורות עלומים שזורמים מהר יותר מהשיטפונות בלוב, וחד־צדדיותם של אמצעי התקשורת המגיעה לשיאים חדשים - הפער בסקרים הוא מינורי - והבחירות הן בעוד יותר משלוש שנים.
רוב הציבור מבין שלא מגילת העצמאות, לא מגילת אסתר, לא מגילת רות, לא מגילת איכה ולא כל אמנה מקודשת אחרת יכולות להפוך לפתע למגילה בעלת פועל תחיקתי. כך שבסופו של שיח ציבורי יימצא נוסח מתוקן ומוסכם בעניין עילת הסבירות, והכנסת תחוקק נוסחה הוגנת למינוי שופטים על בסיס שיקוף מרכיבי החברה הישראלית והשקפות העולם שרווחות בה, באופן שיהיה לנו סוף־סוף בית משפט מקצועי אך גם מאוזן ומשקף. אחר כך ייוותרו לקואליציה שלוש שנים ארוכות כנצח לעבוד למען הציבור ולהשיב בוחרים, ואולי גם נבחרים ימניים – לגבולם, ושוב, כרגיל, יבוא ל"דיקטטורה" גואל בהצבעה חשאית מפתיעה בקלפי.
התמונה בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת : [email protected]