כן, חלפו 50 שנה מאז מלחמת יום הכיפורים. אני זוכר את הצפירה, כאילו קרתה אתמול. אבא שלי, שהיה בן 48 אז, נקרא למילואים להג"א. שש שנים לפני כן, במלחמת ששת הימים, הוא עוד היה נהג רכב כבד שהוביל טנקים וכלים כבדים לחזית הדרום. אז הוא נעדר 42 ימים מהבית. כשחזר, הוא הביא לי סמל של הקואליציה המצרית־סורית ועששית. האבות של החברים שלי הביאו בשובם הביתה משאיות מלאות בציוד.
ללא מידע בסיסי: הזלזול בטיפול בתסמונת האלכוהול העוברי מטריד מאוד | רון קופמן
לילות של מרדפים: כשכיפוש נכנסה לפעולה לקראת ה-1 בספטמבר
אבא שנא צבא ומלחמות, נתון שלא הפריע לו לשרת במילואים עד גיל 55. כן, זו הייתה מדינה אחרת, אז באוקטובר 73'. אוכלוסייה של 3.3 מיליון נפש, שלטון של מפא"י, ורק גבורת חיילי צה"ל ומפקדיו הצילה אותנו מחורבן מוחלט. הייתי בן רבע ל־15, נער די מטומטם שבלע כל פיסת אינפורמציה על האירועים בגולן ובחזית המצרית. בששת הימים הייתי רק ילד מטומטם בן 8, אבל זו הייתה מלחמה קצרה. מיד עם צאת הסרט "מצור", אמא שלי לקחה אותי לאולם סינרמה כדי לצפות בו, והאמנתי שאנחנו אימפריה בלתי מנוצחת.
באוקטובר 73' זה היה סיפור שונה. אומנם אמא לא ירדה למקלט, כי אף פעם בחייה היא לא הייתה בו. היא רק פתרה חוברות תשבצים, ואמרה שכל המלחמה זה סתם ואין ממה להתרגש. ואבא שרק במשרוקית ברחובות, ושמח שהוא ישן בבית ולא נמצא בסיני או ברמת הגולן.
אבל סתם, או לא סתם, כמות החללים והפצועים הייתה בלתי נתפסת. גם בגבעתיים, שהייתה אז עיר קטנה, השכול היה באוויר. אחים של תלמידים בבית הספר, הורים של תלמידים, לא חזרו מהקרבות, או שחזרו פצועים, שבורים וחבולים נפשית. הלם קרב היה אז מושג לא ברור ודי מאוס. דוד שלי, ישראל, שהיה בקרבות בגולן, איבד את מפקדו, שהיה גם חבר קרוב מהכפר. הוא לקה בהלם קרב, וגורש לבית חולים לחולי נפש בעכו, שם שהה חודשיים.
המשפחה לא ידעה איפה הוא, אך כאשר נמצא, אמא צחקה ואמרה: "ישראל תמיד יודע להסתדר. למה לקחו אותו בכלל? הוא הרי החייל האמיץ שווייק. רוני, תדע לך שמצאו אותו על עץ, אבל אני מכירה את ישראל. אין לו הלם ואין לו כלום, הוא ידע להסתדר, אז הוא טיפס על עץ והפסיק לדבר. בעכו הוא הרגיש יופי, תקשיב לאמא שלך, אתה יודע שאני יודעת הכל".
חמש שנים מאוחר יותר, במבצע ליטני, כבר הייתי חייל בקורס, אבל לקחו אותנו לשם, גם ירו עלינו, ואני רק חיפשתי עץ, אבל לא מצאתי. מה שכן מצאתי זה את הגופה של מריוס, מפקד בקורס, שזנב של טיל כרת לו את הראש. ארבע שנים מאוחר יותר, בלבנון הראשונה, כבר הפנמתי את המציאות של הספרים "מעתה ועד עולם" ו"זעקת הקרב", שמלחמות זה פארש, ואז האנרכיה שהייתה טבועה בי מילדות כנראה, התעצמה לממדים עצומים.
בשביל שלטון, כל שלטון, החיילים הם פחות מפארש. הם רק נתונים סטטיסטיים בשביל גנרלים, אגם הדרעק וגועליציות של אפסים נרקיסיסטים ואינטרסנטים, שרוצים לשמור על הכיסא, הג'וב, השליחות והמעמד האישי. ועדת אגרנט סגרה חשבון עם רמטכ"ל, לא עם "המטבחון" וכל הקונספציה שקרסה מודיעינית, אג"מית ומיניסטריאלית. ממשה דיין, למשל, לא נפטרנו ברמה הציבורית, הוא המשיך, זו עובדה.
לפני 50 שנה היה כאן ציבור בגיר, שהאמין שטוב למות בעד ארצנו. מבחינתי, לא טוב למות בשביל כלום, למעט הסביבה הקרובה, בטח לא בשביל פוליטיקה דרעק מאוסה.
השתנינו, לאו דווקא לטובה. היום הציבור קרוב למלחמת אזרחים, לא פחות מאשר מלחמה באויבים. השנאה והתיעוב לשלטון התיאוקרטי וגם לאופוזיציה הנרקיסיסטית והמפולגת, מכלים כאן הכל מכל. הציבור מקשיב לקולות הרעם של אגם הדרעק וההנהגה – כמו למשל "אנחנו מציעים לחיזבאללה לא לבחון אותנו" - ואני מקווה שלא יבחנו אותנו, כי מאז יוני 1967 אנחנו שואפים לתיקו עם האויב. המחיר ששילמנו באוקטובר 73' ובמלחמות לבנון הוא בלתי נתפס. המחיר שנשלם במלחמות הבאות, יהיה גבוה הרבה יותר. אומנם חיזבאללה זה רק כנופיה גדולה בהתייחס להבדלים בסדרי הכוחות ואמצעי הלחימה, לעומת צה"ל, אבל כבר אין את הרוח שהייתה לפני 50 שנה ויותר.
אני יודע שלפחות מחצית מהעם בוטחת באלוקים, שיוציא אותנו מכל צרה, אבל הוא אף פעם לא הוציא אותנו מכלום, כי המחיר ידוע. חיילים בסדיר ובקבע, ברור שגם מילואים, ייקראו ל"דגל", ואם חס וחלילה ייפצעו או ילקו בהלם קרב, הוועדות הציבוריות לקביעת אחוזי נכות יתייחסו אליהם כאל אשפה אנושית. ולאלה שילכו לבלי שוב, תגיע לטקסי האזכרה השנתיים קולקציה של משתמטים ומשתמטות מאגם הדרעק, כדי לייצג את גועליציית האפסים.
הם ידברו בפאתוס ששמור לשרלטנים מיומנים בטקסטים שכתבו להם מאכערים בתשלום, כי גם לכתוב נאום הם לא יודעים. יהיו בהם הרבה מילים כגון: "עם ישראל לנצח", "במותם ציוו לנו את החיים", כאילו הם רצו להתאבד בשביל אגם הדרעק, שדייריו מקשקשים שטויות מעל קברם.
אז בכיפור הזה אנסה לזכור את כל אלה שהלכו ביובל השנים. מכיפור, את הבנים והאחים של הנופלים שהכרתי, מלבנון והלאה, את הנופלים עצמם. ואני בטוח שתחזור השאלה בתוכי: על מה? בשביל מה? בשביל הגזענות? בשביל השסע הזה? בשביל עילת הסבירות? בשביל הפיכה משטרית? בשביל הדתה? בשביל האייכלרים והרוטמנים באגם הדרעק, שמכירים מלחמות כי מישהו סיפר להם?
אבל בדבר אחד אני משוכנע ובטוח. בעוד 25 שנה, אם תהיה כאן מדינ'ע, כבר לא יציינו 75 שנה למלחמת יום הכיפורים. כי האייכלרים והרוטמנים יהיו כאן יותר מ־50% באוכלוסייה. להקריב חמור, או פרה אדומה בהר הבית, יעניין אותם הרבה יותר.
והנה הגענו למצעד תופיני הדרעק, לקראת הצום הקדוש. במקום העשירי מישהי שקוראים לה ליאל צור־זבולונוב, בתו של המאכער רונן צור. היא חוזרת בתשובה, עובדת במשרד של אביה, בתקווה לגדול ולהיות כמוהו. השבוע היא פרסמה את הפוסט הבא, עליי, בעקבות התבטאות על ההנהגה החרדית ברדיו 103FM: "כאילו אני לא מה-מי-מו, למה הוא עוד בחיים. בורא עולם, כמה אתה חנון ורחום, השם".
אני מציע שאבא שלה יסביר לה שמדובר בהסתה, סוג של איום מרומז לקהל שעלול לקבל השראה מהפנייה הנואשת שלה לבורא עולם.
אגב, מעיון בפרטיה מצאתי פסוק שהתהדרה בו: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי". אני כבר הלכתי בכמה גאיות כאלה בחיי, ושרדתי בלי אמונה עיוורת ומטומטמת ובלי פסוקים של באבא־בובות. יפה שהצדקת פרסמה את הפוסט בעשרת ימי תשובה שלה, כי אלוקים שלה מוחל לה בלנקו, לא משנה מה היא עושה.
במקום התשיעי, פרסום של חדשות 12: "מינהל התכנון יאשר שהמטרו יעבור בתוך בני ברק. העירייה התחייבה בכתב לאפשר עבודות שיש בהן פיקוח נפש. במינהל התכנון אמרו כי העבודות בשבת ימשיכו ברצף, כי עצירת מכונות הכרייה היא בגדר סכנת חיים".
בתוך 33 דקות מהפרסום הכחישה עיריית בני ברק את הפרסום. "ההפך הוא הנכון, עבודות המטרו יתבצעו אך ורק בימי חול, כפי שסוכם בבירור בתנאי ההיתר. בהסכם האמור שאושר במועצת העיר ועל דעת רבני העיר, הוכנס סעיף המתייחס למציאות של פיקוח נפש, ופעולות חירום הנדרשות למניעת חשש פיקוח נפש... יודגש כי לא אושרה כל עבודה בשבת, ולא תתבצענה עבודות בשבת".
זה טקסט של מאכער. לא יתבצעו עבודות בשבת, יתבצע פיקוח נפש, כי בלתי אפשרי לעצור את מכונות הכרייה כל שישה ימים. אז למה כל המסחרה הזו? איך כרו את תחנות הרכבת הקלה בבני ברק? אלוקים ארגן את זה? למה חייבים לרמות? במקביל אפשר לשנות את התוואי שהמטרו לא תעבור בעיר, אבל אי אפשר גם וגם.
במקום השמיני, הטרור היהודי בתל רומיידה שבחברון. מחבלים יהודים תקפו תושבים ערבים, איימו על מי שצילם אותם, קצין צה"ל נדרש לירות באוויר. הקליפ פורסם בכל הרשתות החברתיות בעולם. לא דווח על עצורים של הטרור היהודי, זו שגרה. גם אם עוצרים משחררים כעבור כמה שעות, אבל צורחים מול כל מיקרופון ומצלמה למה העראברים מפגעים ביהודים.
במקום השביעי, עמיחי אליהו מגועליציית האפסים ועוד חברים טובים שלו כמו צבי סוכות ונציגת הטרור היהודי באגם הדרעק שמצהירים: "לא יודעים אם עמירם בן אוליאל רצח את משפחת דוואבשה. לא מאמינים למערכת המשפט". אז באמת, הם לא חייבים להאמין במערכת. רק אפעס זה נשמע קצת לא אמין, כאשר מערכת המשפט מרשיעה מחבלים פלסטינים ברצח ובטרור.
גם על העראברים מפעילים שיטות חקירה שנהוגות בשב"כ, כולל עינויים. אז, היידעלך הקדוישים כן מאמינים לבית המשפט? במקרה של המחבל הרוצח בן אוליאל, הג'מעה של הכיפות לא מאמינה לראיות. ממתי הפכה להקת הטפשת הנפוצה הזו לחוקרי מז"פ? מה הם מבינים בזה? הם קראו את פסקי הדין, כולל זה של השופט אלרון? הם הבינו את מה שנכתב?
במקום השישי, יצחק גולדקנופף, בראיון לקול חי: "אני אומר בצורה הכי ברורה: אם בתחילת החורף לא יאושר חוק הגיוס, בלי מכסות ובלי יעדים, לא תהיה ממשלה. גדולי התורה לא ייתנו לנו להמשיך להיות חברים בה".
קודם כל הלוואי, ויפה שעה אחת קודם. רק חבל שהגדוילים מבינים גם בחומר ולא רק ברוח, ויותר מ־600 מיליון שקל שמוישה גפני ארגן להם בתוך שבוע מקופת המדינה, ועוד מיליארדים בדרך, לא יאפשרו לגדוילים להתנתק מהפטמה המפנקת. אז ימשכו וימשכו, אבל לא יפרשו, כי אם יפרשו, הזרם של הגעלט נגמר. גם לא יהיה חאפ־דה־געלט וגם יהיה שירות לאומי.
לצה"ל הם לא מתאימים עם הדרישות שלהם שכל מ"פ יהיה מוסמך לרבנות, ארבעה־חמישה מכ"שים לפלוגה, טבחים חרדים, מטבח נפרד ונוכחות של סייעתא דשמיא בכל אימון. וכמובן בלי חיילות בטווח ראייה, כי זה פוגע במערכת ההורמונלית של פרחי הצדיקות, גם גורם להם למחשבות לא טובות, ראיתי קצת קליפים מהטיול לאומן. שילכו להיות סוהרי ביטחון בבתי הכלא, כדי להצדיע לשליח האלוהים איתמר הגבר, ולספור ארבע דקות מקלחת למחבלים הכלואים.
במקום החמישי, משרדי הבריאות, הפנים ואיכות הסביבה. בעקבות הגשמים שהיו כאן בשבוע שעבר, הוזרמו מי ביוב ומי הגשמים מהניקוז היישר לים. כן, אנחנו קובעים כאן שיאים חדשים בטמטום. ומה יקרה בחורף? הרי צפויים יותר ימים גשומים, אז נמשיך עם זיהום מי הים כדי שנתפיל ונזהם את כל מה שזז? בשביל מה צריך משרד לאיכות סביבה, אם אין איכות והסביבה מטונפת? אולי נחסוך את המפגע הבירוקרטי הזה?
במקום הרביעי, פרקליטות מחוז צפון. שנה אחרי הרצח של יואל להנגהל ז"ל בקריית שמונה, מציעה הפרקליטות לבטל את סעיף הרצח של הנאשם, ליעד אדרי, ולהרשיעו רק בבעיטה שגרמה לחבלה חמורה במנוח, בעת התגרה שקדמה למותו. אין לי מושג מהן הראיות שעליהן התבסס כתב האישום, אבל הדעת אינה נותנת להכיל גופה בזירת רצח, אבל אין אשמים.
המשטרה התרשלה, הפרקליטות התרשלה, וכלום לא יקרה, הנאשם היחיד ייענש בקלות יתרה. מה יאמרו למשפחת הקורבן? הבן שלכם זה פארש, כי אתם עולים חדשים, אז זה מה שיש? אם היה מדובר בקורבן למשפחה מבוססת ומקושרת, ההתנהלות הייתה שונה בתכלית. משפחה כזו הייתה שוכרת צוות פרקליטים וחוקרים פרטיים כדי להגיע לחקר האמת. לכל המעורבים אין בשביל מה לצום, לא נראה לי שמשפחת הקורבן תמחל להם.
# במקום השלישי, ח"כ ניסים ואטורי, שניסה לדברר את נתניהו בראיון לרדיו 103FM: "יש משהו בדבריו (על המפגינים שחברו לאש"ף ואיראן – ר"ק). הוא לא התכוון לאיראן או בדיוק האויבים עצמם, אלא כאלה שבאמת פוגעים בישראל. מי שמפגין היום מול נתניהו זה ה־BDS וכל מיני דברים כאלה, שלא בדיוק חשודים באהבת ציון, ומי שמפגין שם מצטרף אליהם".
איך בדיוק יודע ואטורי למה התכוון נתניהו? הוא שיתף אותו בכוונותיו באמירה שלו? מה זה "וכל מיני דברים כאלה"? מתנגדי ההפיכה המשטרית? איך הגענו למצב שוואטורי, מאי גולן, גלית דיסטל אטבריאן ועוד מדבררים את כוונותיו של ראש ממשלה? הם לא חייבים לצום בכיפור, אני פוטר אותם על סעיף צער בעלי חיים.
במקום השני, השר לביטחון לאומי איתמר הגבר. אין ספק שמלחמתו באסירים הביטחוניים ובמחבלים הכלואים על פיתות ומקלחות חם/קר, היא הפתרון הבולט למאבק בטרור הפלסטיני.
במניעת טרור יהודי הוא אפעס חלש קצת, בשיטור בכלל הוא כלום ושום דבר. מדובר בליצן שמתיימר להיות ביטחוניסט, רק כי היה בדוקאי של מערכת הביטחון כמה עשרות שנים. מאז קום המדינ'ע לא היה מצבנו גרוע יותר בתחום ביטחון הפנים. המערכת בפיקודו קוראת לכל בעלי הרישיונות לנשק להיות חמושים, כדי לסייע בנטרול מפגעים. הוא דורש להעניק רישיון לכל פרחח באיו"ש, אבל שולל את הרישיון לסא"ל במיל', מפקד קרבי שגר בקו העימות, רק כי הוא מוחה נגד ההפיכה המשטרית. אין היגיון בשיגעון.
ובמקום הראשון, איך לא, ראש ממשלתנו, משיח־בן־דוביד'ל המיילך, בנימין נתניהו. נדירים השליטים בתקופה המודרנית ששנאו את נתיניהם יותר ממנו. נראה שהוא באמת מתעב לפחות חצי מהעם בציון. הוא גם לא משתגע על מחצית מהציבור שאפשרה לו שלטון, אבל מספיק חכם לא לדבר על זה בקול. כל העולם ואשתו יודעים שהוא משתמש באמת כהמלצה בלתי מחייבת, כי מה שבאמת מעניין אותו זה רק הוא והתפקיד שימלא בהיסטוריה שלנו כמדינ'ע.
בטיפשורת הוא מבין מספיק טוב כדי לשחק בה כרצונו. לשלוח את אופיר אקוניס, סוג של סנג'ר של המשפחה כבר עשרות שנים, להיות נציגו בטקס האזכרה הממלכתי ליצחק רבין, כי לא בא לו להיות נוכח, אומר הכל על האיש. לפחות היה מגיע לטקס ביום השנה ה־28 כדי לומר בלב תודה ליצחק, שבמותו נתן לו את השלטון.
במקביל כדאי לנו שיהיה בריא, כי אין כאן אלטרנטיבה שלטונית שתציל אותנו ממלחמות חסרות תועלת, מהמשך הסחטנות של החניוקים, בהחמרת המצב באיו"ש. אני מביט על בני גנץ, בא לי בכי, בחיי.
זהו זה, קינדערלך של שאבעס קוידש, בואכה יום כיפור. בכוונה גדולה לא כללתי במצעד את שמחה רוטמן. בחרתי בו לאיש השנה שלי, השלילי כמובן, בסיכום השנה של רדיו 103FM. אני מתעב את האיש, הוא מזכיר לי ספרים וסרטים דוקומנטריים על תקופות אפלות של העם היהודי. דיקטטור קטן, מתנשא גדול, מתחפש לדמוקרט בתחפושת שגדולה עליו בעשרות מידות, דיבור מאנפף שמסוכן לכל ציבור שבעולם, גם לציבור בכתריאליבק'ה המופרעת לחלוטין. הוא רשאי מבחינתי לצום שבועיים, זה לא ינקה אותו מהרעל ששופע ממנו בכל דקה שבה הוא משמש כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט באגם הדרעק.
לסיום, אני מאחל לצמים צום קל ומועיל, תבקשו רק דבר אחד בלב: לא להיות רוטמנים ואייכלרים בתשפ"ד. אם הם יהודים דתיים, אין לי בעיה לוותר על סעיף הלאום בדרכון ולהישאר רק ישראלי, כי אני נבוך ומבויש להיות כמו שני היהודים האלו.