עשרות שנים אנו חולמים על "מזרח תיכון חדש". רוב הזכויות המפוקפקות שמורות למלך חולמי המלכים שמעון פרס. הנ"ל נהג להתיש כל מי שהסכים להקשיב לו על העידן שבו המזרח התיכון יהפוך למקום שבו העמים יפסיקו לחשוב על מלחמה ויתחילו לחשוב על שיתוף פעולה, תושביו יפסיקו לשפוך דם ויבינו שרק שיתוף פעולה יביא לפריחה ושגשוג לכולם. פרס המציא גם את המושג "שלום כלכלי", חלם על תעלות, צינורות ומסדרונות מהמפרץ הפרסי עד גיברלטר ולא שם לב שרוב מאזיניו, או לפחות אלה שהקשיבו, מביטים בו בתוגה חומלת.
ישיג את יעדו? כך מחלוקת פנימית במערכת הביטחון תסייע לנתניהו בדרך לנורמליזציה
יוכלו לעמוד מנגד? ההצעה המפתה של ארה"ב לסעודיה וישראל
עשורים אינסופיים הייתה ישראל קול קורא במדבר, תרתי משמע, בדיבורי הסרק על השלום הגלובלי, האזורי, המחוזי והאינטרגלקטי. החברים נקראו לחדר האוכל, אבל לא באו. אף אחד לא ראה אותנו ממטר. כשאופוריית אוסלו התפוצצה, הפך פרס מבעל החזון לבעל האסון. רעיונותיו נראו תלושים מהמציאות המדממת והשנאה הרוחשת, הזויים ונאיביים. אגב, הוא לא זנח אותם גם אז.
ובכן, זה קורה. פרס, כרגיל, הקדים את זמנו. השבוע נכחתי בכנס "הפסגה הגלובלית של המזרח התיכון" של האתר האמריקאי־מזרח תיכוני אל־מוניטור (גילוי נאות, אני כותב בו). הכנס התקיים בניו יורק במקביל לעצרת האו"ם, והליין־אפ היה מרשים: מלך ירדן עבדאללה, ראש ממשלת עיראק מוחמד שיה אל־סודאני, שר החוץ העומאני סייד בדר אל־בוסייני, שר החוץ התוניסאי נביל עמר, ראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאטי, יועצו המיוחד של שליט האמירויות ד"ר אנואר גרגש, ד"ר מג'יד אל־אנסארי, יועץ מיוחד לראש ממשלת קטאר, בכירי הממשל האמריקאי עמוס הוכשטיין וברברה ליף ועוד רבים ובכירים.
לו הייתי טס למאדים לפני 15 שנה וחוזר ישירות לכנס הזה, הייתי בטוח שאו שעובדים עליי או שכולם נהיו שמעון פרס. כל המרואיינים דיברו על שיתופי פעולה, צינורות נפט וגז משותפים, אזורי סחר חופשי, בריתות אזוריות, שיתוף פעולה כלכלי, אקלימי, טכנולוגי. הנושא הפלסטיני הוזכר פה ושם, אבל רק כדי לסמן "וי". אלה שלא מקיימים קשרים עם ישראל (עיראק, נניח), פשוט לא הזכירו את שמה. אלה שכן, דיברו תכלס. הייתה ביקורת לא פשוטה על הקיצוניות של הממשלה הנוכחית, אבל לא הייתה שבירת כלים, לא הייתה הפיכת שולחן, התרחבות תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה במזרח התיכון נראית עובדה קיימת, אירוע שכולם מרוויחים ממנו.
ד"ר גרגש מהאמירויות הודה ש"ההסכם עם ישראל עובר ימים קשים בגלל הממשלה הנוכחית", אבל ציין כי ההסכם עצמו הוא "הצלחה". כמעט כולם הדגישו שהם לא מעלים בדעתם שלום בין ישראל לסעודיה בלי פתרון, או לפחות קידום הסוגיה הפלסטינית באופן משמעותי, אבל שפת הגוף שלהם לימדה שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות.
ישראל מחכה לרגע הזה בסביבות 50 שנה. והנה, ברגע שהוא סוף־סוף הגיע, ישראל ברחה. ממצב שבו לא היו לנו פרטנרים הגענו למצב שאנחנו לא פרטנר. עד לפני כמה שנים אנחנו היינו אלה שהתחננו לשאר השחקנים במזרח התיכון להבין את גודל השעה, להתרומם לגובה הרגע, לאפסן את הדעות הקדומות והשנאות בבוידעם ולבוא לדבר שלום כדי שכל העמים באזור ייהנו משגשוג. והנה, כשהתרחש הנס וזה קרה, מהפך: התחלפנו עם הקיצונים. כמעט כולם מסכימים להנחה שעם הקואליציה הנוכחית של נתניהו יהיה קשה מאוד לעשות עסקים, או נורמליזציה.
אני כותב את כל זה למרות האופטימיות שפוזרה בימים האחרונים בעניין המו"מ בין ישראל לסעודיה. אני מתפלל שהשלום הזה יפרוץ, כי זה אירוע בקנה מידה היסטורי גדול אפילו יותר מענייני נתניהו. אבל כל מי שמצוי בסוד העניינים יודע שהדבר היחיד שמעיב כרגע על הסיכויים שזה יקרה, הוא הנושא הפלסטיני. כי דווקא עכשיו, כשההזדמנות ההיסטורית נקרית על דרכנו, דרך חלון הזדמנויות של מפגש אינטרסים נדיר בין וושינגטון, ריאד וירושלים, הקואליציה השלטת בישראל מכילה את הגורמים הקיצוניים ביותר שנכחו בקואליציה ישראלית אי־פעם, כאלה שאין שום סיכוי לשכנע אותם להבין את גודל השעה.
ולא, לא מדובר על הקמת מדינה פלסטינית. לכולם, כולל מוחמד בן סלמן, ברור שזה לא על השולחן. רשמו לפניכם: מדובר ב־SPM, ראשי תיבות של "צעדים משמעותיים בתחום הפלסטיני" (significant Palestinian measures). זה המינוח החדש. ההערכה היא כי בנוסף לחבילות וצ'ופרים כלכליים מגוונים, החבילה הזו חייבת לכלול העברה מסוימת של שטח מאזור C לאזור B (משליטה ישראלית מלאה לשליטה ישראלית־פלסטינית משותפת), אישורי בנייה לפלסטינים בשטחי B והקפאה של הבנייה בהתנחלויות לפרק זמן שלא נקבע עדיין.
האם קואליציית נתניהו מסוגלת לבצע מהלך כזה? מי שחושב שכן, ירים את ידו. נתניהו לא מצליח בשבועות האחרונים להעביר צעדים צנועים בהרבה. ככלבלב הסופג חבטה בעיתון מגולגל על אפו, מגורש נתניהו בחזרה הביתה בכל פעם שהוא מנסה להעביר בקבינט איזו חמישית הטבה לאבו מאזן. בימים רגילים נתניהו אמור להחליף בשלב הזה את הקואליציה כמו שמחליפים גרביים מלוכלכות. להשליך את 14 המנדטים של בן גביר וסמוטריץ' לסל הכביסה, כלומר לפח האשפה של ההיסטוריה, ולהכניס במקומם את 12 המנדטים של גנץ.
עכשיו, נסו להיות בני גנץ. האמריקאים ינסו לשכנע אותו. נדמה לי שיהיה קל יותר לשכנע את בן גביר. גנץ כבר עשה את זה פעם אחת. גם אז זה נראה כמהלך היסטורי להצלת המדינה. הוא עשה אותו ממניעים פטריוטיים (ויקפצו לי כל מגדפיו), אבל שרד בקושי. "תחשוב על זה רגע", אומר גורם אמריקאי, "יש כאן שלושה הישגי ענק במהלך אחד: שלום היסטורי עם הסעודים, שמקרב את ישראל לסיום הסכסוך עם העולם הערבי, הצלת הדמוקרטיה הישראלית על ידי גניזת החקיקה, והרגעת השטח הפלסטיני. איך אומרים לא לדבר כזה?".
הסיכוי שגנץ יגיד כן, נמוך מאוד. אני לא מאשים אותו. הדילמה תהיה איומה. אם וכאשר נגיע לצומת הזה, אני מניח שהאמריקאים יפעילו עליו מכבש. הוא יצטרך, שוב, לבחור בין האינסטינקט הפוליטי והאישי שלו לבין הצורך הלאומי. הוא יצטרך להתאבד בפעם השנייה. הוא יצטרך לחתום על עסקה עם מי שמעולם לא כיבד את חתימתו.