תקופת פריחת המונולוג. רבים ממגישי התוכניות מתפארים ביכולת לנסח ולהגיש את הרעיונות של עצמם, שאותם הם כותבים ומגישים במלוא הפאתוס וההדר כבר בתחילת המשדר. הם לוקחים אוויר ותוקפים.
בזמן המונולוג, המגיש יוצא מהפוזיציה שלו. הוא כרגע לא בתפקיד מראיין או מתווך, אלא מישיר מבטו ואומר בנחרצות ובעוז את הדברים אשר על לבו, שעליהם גם מסכימים חבריו לטוויטר. את הדברים הוא מקריא מתוך פרומפטר הצמוד למצלמה, כאילו מאלתר את מה שמתרוצץ בנפשו בשניות אלה ממש.
רבים המגישים הזקוקים למין אמירה שתפתח את השידור. סטייטמנט שיהווה משקולת דעתנית לפתיחת התוכנית. יש כאלה, כמו אילה חסון, שמיד אחרי דברי הפתיחה מבקשת מחברי הפאנל להתייחס אל מה שאמרה. “אז מה אתם חושבים על זה, חברי הפאנל? לבנט מותר הכל, הא?". באופן סיסטמטי הם מסכימים איתה ונוטים להרים לה, להלל ולשבח את הנקודה החשובה שהעלתה בדבריה ושסוף־סוף מישהו, כמוה, שם את הדברים על השולחן. אצלה יש משילות.
גם עודד בן עמי הצטרף לטרנד, והוא נושא נאום לאומה שמורכב מקלישאות חבוטות, דעות צפויות ופסקאות ארוכות, בפחות משתי דקות. רביב דרוקר מתחיל במונולוג קצבי שבו הוא שוחט להנאתו את גיבור היום.
“המונולוג" הוא כביכול קטע נפרד מהתוכנית, וזוכה לחיי מדף ארוכים יותר. קל לשתף אותו ברשתות החברתיות כשהגולשים נוטים להיבהל ולהיחרד ממנו. זו עמדה פובליציסטית דיגיטלית. ליאור שליין, למשל, מסתפק רק במונולוג. ללא תוכנית, ללא אורחים וללא ערוץ.
כל מגיש נרגש לקראת המונולוג שאותו הוא נושא. הוא מצחצח את מילותיו, משייף את משפטיו, מקבץ את פסקותיו, משנן את בדיחותיו, משל היה המלט העולה על הבמה ומתלבט בשאלות קיומיות. והנה, לאחר מחשבות והכנות המונולוג מוכן. מיד המגיש הנרגש יפליא את דעותיו הנחרצות והמקוריות. הוא, למשל, יסכם את ביקור נתניהו בארצות הברית כביקור נורא של ראש ממשלה אצל ידידתנו הקרובה. המגיש בעל הדעה המקורית, הרעננה והאמיצה יתהה מדוע המדינה השקיעה כל כך הרבה משאבים, כשקיבלה כל כך מעט תוצאות.
אחד מנושאי המונולוגים הפומפוזיים ביותר בתקשורת האלקטרונית הוא רינו צרור, המשדר מדי בוקר בגלי צה"ל. הוא פותח את תוכניתו במוזיקה דרמטית ובמשפטים חתוכים, גדולים מהחיים, לעתים מטאפוריים, עם מרווחי נשימה, ארוכים, ארכניים וארכאיים. בדרך כלל מדובר בצרור של נבואות זעם מחרידות על קץ היקום וסוף המדינה כפי שהכרנו. סוג של הכל גרוע, הכל רע, אבל נתחיל בהתחלה. בעיניו אנחנו על סף קטסטרופה, רגע לפני תהום, כבר 30 שנות שידור. אולי זה תמוה שטרם נפלנו, אך אולי הנפילה קרובה משחשבנו.
אילנה דיין התמחתה במונולוגים חריפים, מלאי פאתוס, שמערבים את המדינתי והלאומי עם האישי והפרטי. “הערב אני מדברת לאו דווקא כעיתונאית אלא כאילנה, הבת של ווילמה ומרדכי זיכרונם לברכה, שהגיעו לכאן מדרום אמריקה בגלל ציונות" - וזו רק הכנה לכך שהיא בחרדה עמוקה לעתיד המדינה.
מגיש מונולוגים מפוארים נוסף הוא דני קושמרו ב"אולפן שישי". מלווה באינפוגרפיקה התומכת בטיעוניו, קטעי וידיאו, דיאגרמות ותמונות סטילס, הוא מקונן על המצב שאליו הגענו, דקה לפני שמונה בערב, ביום שישי. עם חצי חיוך מריר קושמרו מקריא את הדברים ביבשושיות ובחמצוציות. נדמה שהבעת עמדה אינה כוס התה שלו, אך הוא התרגל לעמידה הגמלונית ולהליכה ההססנית אל עמדת ההגשה הפסאודו־ניטרלית.
הלהיט החדש מבית היוצר שלו הוא סקרים שבועיים שמרעידים את אמות הספים. חלק משאלות הסקר עצמן מצליחות לעורר שערורייה ובהלה. הסקר הוא המסר, התוצאות פחות מעניינות. שהרי הציבור הוא שבשבת של דחפים ואימפולסים. הסקרים שבאמתחתו מלמדים שהאזרחים מאסו בממשלה, השרים כושלים, הישראלים המוכשרים עוזבים, ואם היה לכולם כסף, הם היו משקיעים אותו בכל מקום אחר.
ואפרופו כסף, גם קרן מרציאנו נוטה להפנות מבטה למצלמה ולהציג דברי תוכחה על המדיניות הכלכלית הנוראה של אוצר המדינה. אם יקבצו את כל המונולוגים המשודרים במשך יממה בתקשורת הישראלית, תתקבל תמונה מחרידה של מדינה בקריסה. גם אם מצבנו לא משהו, הדרך שבה דופקים בפטיש הכי כבד, כל הזמן, כל היום, כל יום, מחלישה כל טיעון, גם אם הוא נכון.