המוזיקה הישראלית היא תמיד סיסמוגרף טוב לאיתור תהליכי עומק בחברה הישראלית. ומצעדי הפזמונים השנתיים נותנים תמונה - חלקית אומנם, ולא פעם מוטה - מעניינת על מה שמתחולל במוזיקה. אז לקחתי את שני המצעדים השנתיים המרכזיים - זה של גלגלצ ו־Ynet, וזה של כאן גימל בשיתוף טיקטוק, כדי לנסות לתת כמה סימנים בסצינה המקומית.

קודם כל, תופעה בולטת במיוחד היא הגידול הברור במעמד הנשים. במצעד של גלגלצ, מתוך 20 השירים בראש הרשימה, 8 הם של זמרות. כולל השניים הראשונים. "ילד מטרייה" של עטרה אוריה במקום השני, ו"יוניקורן" של נועה קירל בראש המצעד. ברשימה של כאן גימל המצב דומה, עם 7 זמרות ב־20 המקומות הראשונים (לצד דואטים רב־מגדריים כמו “אולסטאר וגופיות" של אנה זק ואיתי גלו). וגם שם, קירל וה"יוניקורן" שלה שולטים.

הלאה. בדקתי את הגילים של האומנים הצועדים בשתי העשיריות הראשונות. בכאן גימל תמצאו ברשימה רק שישה אומנים בני יותר מ־30 (פאר טסי, אייל גולן, סטטיק, חנן בן ארי, בניה ברבי ורן דנקר). מתוכם, אגב, רק גולן עבר את גיל 40. במצעד של גלגלצ התמונה כמעט זהה. העולם המוזיקלי שייך לצעירים, וזה עוד במצעד רשמי המשודר במדיום הישן של הרדיו, ולא ברשתות החברתיות, ובייחוד בטיקטוק, שבהן הגילים צעירים בהרבה.

ומה לגבי ז'אנרים? במבט ראשון, עושה רושם שהפופ הישראלי מנצח בגדול. נועה קירל, אנה זק, אגם בוחבוט, סטטיק ואחרים זוכים לדומיננטיות רצינית במצעדים. אבל מבט שני מגלה תופעה משמחת במיוחד. ההגדרות הולכות ומאבדות את הרלוונטיות שלהן, כי הכל מתערבב. זמרת כמו אודיה, למשל, משלבת בנון־שלנט פופ עדכני, היפ הופ ומזרחית בשירים כמו “אינטלקטוערסית". ולא שוכחת לכתוב “בס"ד" למעלה. כנ"ל לגבי “תיק קטן" הרב־ז'אנרי של נס וסטילה. ועוד רבים אחרים. גם בז'אנר המזרחי, האומנים הצעירים המובילים כמו אושר כהן ועדן חסון עושים פופ לכל דבר, עם תבלינים של מבטא וסלסול שבוזקים מלמעלה, וגם פאר טסי, שרשם השנה קאמבק מפואר עם האלבום “רדיו שטח", יושב על עיבודים פופיים ועדכניים. היחיד ששמר השנה על הגחלת היה אייל גולן, שבחוכמה אפילו הלך על מזרחית “של פעם" עם “עיר נמל", כדי ליצור בידול בהשוואה לצעירים.

גם ההיפ הופ ה"טהור" לא ממש מיוצג במצעדים, אולי כי בשנה האחרונה טונה ורביד פלוטניק לא הוציאו שירים חדשים. מאידך, כמעט בכל שיר שני יש אלמנטים של היפ הופ. וכך גם במקרה של הז'אנר האמוני. אפילו חנן בן ארי, המלך הבלתי מעורער של הז'אנר, והחלוץ שלפני המחנה, חזר השנה עם שירים שווים לכל נפש יהודי, גם חילוני, כמו “עטלף עיוור" ו"חוץ מכדורגל". התערבבנו, כבר אמרתי.

הסגנון היחיד שלא שותף לחגיגה, ולמיקס הצבעוני הזה, הוא הרוק'נרול. עולם הולך ונעלם. למעט “אחותי כבר לא סובלת אותך" של שירה מרגלית, שלפחות עושה כבוד לגיטרה חשמלית, אין ברשימות 20 הגדולים - וגם לא צפונה משם - כמעט זכר לאומני דיסטורשן. והיעדרם בולט עוד יותר דווקא על רקע הפתיחות היחסית והגיוון המוזיקלי.

ויש שיר אחד שלא דומה לכלום, גם מבחינת הז'אנר שלו - “ילד מטרייה" של עטרה אוריה. אם תרצו, מעין פולק מדובר. השיר הזה ניצח בגדול, מעבר לאיכויות האומנותיות שלו, כי הצליח לתפוס סנטימנט מאוד נוכח ומדובר בחברה הישראלית. זה שעוסק בחרמות ובבני נוער פגועים ומנודים. ובכך הוא שונה ממרבית השירים האחרים בצמרת, שבהכללה גסה מנסים לעשות שמח, להרקיד או לרגש, אבל לא להגיד משהו משמעותי על העולם. מה שהופך את ההצלחה שלו למשמחת במיוחד. “ילד מטרייה" גם פרץ, בדומה ל"תיק קטן", היישר מהטיקטוק, שהולך והופך לצינור ישיר ליצירת להיטים. בעולם וגם פה. מה שמשנה לגמרי את חוקי המשחק. מעכשיו כבר לא יתייחסו אליו כאל יצרן של להיטי ילדים אלא כאל צינור לגיטימי ואפקטיבי מאוד לגילוי כישרונות.

על הסכין

לאורך לא מעט שנים תקופת החגים הצטיירה אצלי כפרק מעיק שפשוט צריך לעבור אותו. ורצוי בחו"ל. אבל נדמה לי שהשנה, החופש הקולקטיבי הכפוי הזה, והצורך לעצור לרגע ולהסתכל לאחור על השנה החולפת, דווקא בא ממש בזמן. בלם, ולו זמנית, את מחול השדים המטורף במדינה, ואפשר לכולנו לנשום. ושמחת בחגך.

תנו לי סדרה חדשה בכיכובו של ג׳יימס נסביט, ואני בפנים. וכך גם לגבי "bloodlands", שמשודרת עכשיו בסלקום טי־וי. נסביט, צפון אירי במקור, מגלם שוטר מאזור בלפסט החוקר פרשיית רצח ישנה, מעידן הסכם השלום ההיסטורי במדינה, שחזרה לכותרות. ועד מהרה מתברר שיש לו קשר אישי מורכב מאוד לסיפור. מומלץ בחום, ולא רק בזכותו.

"ילדה יקרה" היא סדרת מתח גרמנית שהפכה ללהיט מפתיע בנטפליקס, ובצדק. זהו סיפור אימה על גבר שכלא מספר נשים לאורך שנים, ואילץ אותן לגדל את שני ילדיו, שעברו סוג של שטיפת מוח. כשהאישה האחרונה מצליחה להיחלץ, נפתחת חקירה החושפת את האמת. הסדרה מותחת ומעניינת לכל אורכה, בלי שום סנסציה מיותרת.