רצות עכשיו תזות חדשות ודי מלחיצות על ניהול זמן. זו אופנה עדכנית שמתממשקת עם מה שקורה בעולם הניו אייג' וה"סלף הלפ" (עזרה עצמית), ומתמקדת בשאלה איך להוציא את המקסימום מעצמך תוך ניצול וסחיטת המשאב המוגבל הכי יקר שיש לנו.

כחודשיים לאחר התפטרות המנכ"ל: עוד טלטלה במשרד החינוך
מבעיר את המחלוקות: כוונותיו של בן גביר בתל אביב ייזכרו כהשפלה מתריסה | שלמה שמיר

אחד הרעיונות שתפסו, אולי באופן המשמעותי ביותר, הוא לספור כמה שבועות נותרו לך עד שתגיע לגיל 40, 50, 60 וכך הלאה. בעצם עד סוף החיים. המדידה הזאת אמורה להכניס את האדם להלם, לגרום לו להבין שהנה השנים נשרפות ואם הוא לא ינצל את מה שנותר לו, שעון החול יצטמצם ובמהרה יגיע לקצה, לשלב שבו האדם יביט באימה ובחוסר אמונה ויבין שהופ, עוד שבועיים הוא יהיה בן 85 ולפי תוחלת החיים הממוצעת הזמן שלו עבר ולא הספיק לעשות את כל מה שרצה. החמיץ. זה איום ונורא וסופר־אפקטיבי.

לכן רגעי שעמום, תקריות שורפות זמן, בטלה, צפייה בטלוויזיה, שימוש במדיות חברתיות, גלילות אינסופיות באינסטגרם, רחמים עצמיים, בכי על העבר ומרירות בנוגע למה שנעשה, הם חסרי תועלת לחלוטין. צריך להגיע לפסגות. להיות אדון לזמנך.

התיאוריה הזאת מפחידה, מטלטלת ונשמעת לכאורה יעילה מאוד. אבל מעשית נדמה לי שמי שמצליח למקסם אותה ולהרוויח ממנה בעיקר הם הוגיה, שעשו בוכטות ממכירת ספרים ומסמינרים. הלכה למעשה החיים מורכבים משטויות, חרטות, בטלה ולא רק מפיצוצים גדולים. בסוף אנחנו אומנם אוצרים זיכרונות משמעותיים והם עוזרים לנו לבנות נוסטלגיה מתוקה, עם זאת עיקר ההווה מורכב מעניינים קטנים, יומיומיים.

לדוגמה, כל מי שיש לו ילדים יודע שריטואל הקימה בבוקר וההרדמה בערב, בשנים מסוימות, שורף רבע יום לפחות. וצריך גם כמה נשימות טובות ועוד כמה כוסות קפה כדי להתאושש ממנו. לא משנה איך מהנדסים את העניין.

ההתעוררות כוללת ויכוחים, שמתחילים כבר ברבע לשש בבוקר, כשעוד חושך מצרים בחוץ, ואז צחוקים נעימים לפני שהשמש זורחת, פיגועים קטנים כמו השלכת בקבוקון של יוגורט על הרצפה וניקויה, סירוב לנעול נעליים, בכי שמתפרץ סתם ומילות הרגעה וניחומים, ועוד שלל אלמנטים שאין דרך לחמוק מהם ואפשר לראות בהם בזבוז זמן גמור ברמה הפרודוקטיבית והאמוציונלית. הם לא בונים ומקבעים שום זיכרון חריג שייחרט. נכון, גם רוטינה אפשר למלא בחדווה ובחיוך, ועדיין זו רוטינה שאינה שיא או רגע מיוחד. הכל אפור ושוחק, ולא משנה באילו צבעים תמלאו את זה.

אותו סיבוב מגיע גם בלילה עם הבנות שלי: הכנת ארוחת ערב, התנגדות לאכול אותה, התמקחות, מקלחות והדיונים הקשים שהן גוררות, עוד התמקחות, סיפור שמקריאים, טלוויזיה ואמירות מרדניות שנמשכות עד לרגע שבו הן עוצמות את העיניים. זה מה שקורה בחיי הבית, וזו רק עשירית מכל הפעולות המכניות שחוזרות על עצמן: להחליף חיתול. להוציא את הפח. להחזיר שוב, בפעם ה־200 אלף את הבובה לסל הבובות המאולתר בחדר הילדים. לקצוץ את העלים של העציץ. להוריד את המים בשירותים ועוד.

אם אני אתחיל לספור כמה שבועות נותרו לי עד הסוף, לאן זה יוביל אותי? לשבור את הכלים? לעזוב הכל ולחיות בהוואי? מה עם מה שקורה מחוץ לבית? פקקים? קופת חולים? עמידה בתור לדואר? בתי משפט? סתימה בכיור ושליח שטעה בכתובת וגורר אותך שלושה רחובות בשמש כדי לקחת בחזרה את החבילה שנשלחה למקום הלא נכון? אלו החיים. הווה מתמשך. הוא מלא בחרא ובייאוש.

למעשה, שמונים אחוז מהחיים זה חרא מייאש. ולפעמים אתה חושב על מה שעברת ואתה מריר. וזה תקין. גם המרירות היא חלק מהחיים. לפעמים אתה מנקה את הראש בבטלה. גם זה מאה אחוז. אבל במסגרת המרוץ המטורף למקסם הכל: בריאות, כסף, הישגים, התחילו להלחיץ אותנו עם הזמן והיעדים. אנחנו חייבים להגיע לשיאים ברמה של אילון מאסק. לכבוש כל הזמן. להצליח נון־סטופ. האמת היא אחרת.

מחוץ לסרטוני הטיקטוק נוטפי המוטיבציה, יש מציאות ממוצעת בינונית וסטטית. גם לסופרמן יש רגעים שבהם הוא סתם בוהה בלואיס ליין, גוזר קצה של תמונה שפיתח, מרכיב משקפיים ומיישר אותם בזמן שהוא קלארק קנט. ואני לא רוצה לחשוב בכלל מה יקרה עם הזמן שלו, אחרי שיביא ילדים לעולם.