באותו ערב חג שלפני עשור נסעתי לתל אביב והכבישים היו ריקים. בלובי בית המלון פגשתי את דן אלמגור, מייסד עמותת הרעות והמורשת של לוחמי תל סאקי. העמותה הוקמה מצד אחד כדי שלא נשכח את שהיה ומצד שני כדי להטמיע ערכי רעות, נאמנות, אחווה ומחויבות חברתית.
אלמגור כבר היה בנקאי בכיר, והמבטא שלו הסגיר את העובדה שהוא חי באמריקה שנים רבות. נושא השיחה היה סרט דוקומנטרי בשם “הקרב על הנפש" של הבמאי יובל דלשד, ובו המפגשים שנערכו בין לוחמי תל סאקי במשך עשור.
היה שקט חריג באוויר. השיחה כללה יותר שתיקות ממילים. בדרך חזרה הבטחתי לעצמי לזכור ולספר הלאה בכל הזדמנות. על תל סאקי הספקנו בעשור הזה ללמוד בין השאר הודות לסדרה “שעת נעילה". השחקן עופר חיון, שמגלם בסדרה את דמותו של מרקו, סיפר לי שככל שצלל לסדרה ולתפקיד, נדהם מהידע הדל על מה שהתרחש במלחמה. בהרצאות שלו הוא משתף במה שלמד. אלמגור, מצדו, מספר שמאז שידורה מגיעות מאות פניות עם בקשות לסיורים מכל רחבי העולם.
מאה מו"רקים בצבא שמעבירה מש"קית חוי"ה נלהבת או שיעורי היסטוריה עם תיאור מהלכים צבאיים בליווי מפות לא ישוו למפגש אחד עם אדם כמו אלמגור. בעשור שחלף מאז פגישתנו, אני עוקבת מהצד אחר הפעילות סביב תל סאקי, שמחה עם הלוחמים ועם המשפחות ברגעים הטובים שלהם, ועצובה בשביל כולנו ברגעים הרעים. למשל, השחתת האנדרטה ביוני האחרון. מישהו ניפץ את כל 32 תמונות הפנים המחייכות של החברים שנפלו.
חודשים ספורים לאחר מכן אפשר לספר שבמימון קרן שאלמגור הקים בארצות הברית ובתכנון “יעד אדריכלים", אנשי תל סאקי השלימו את שביל הרעות שעולה מהחניה למטה עד לאנדרטה בראש התל, עם נקודות הסברה לחילוצים, כולל העמדת נגמ"שים במקום שבו הכל קרה.
אנשי תל סאקי הוסיפו לאתר את פסל “הרעות", שתוכנן על ידי הפסל הקנדי סדריק לוט ונבנה על ידי איציק בלסבלג, חברו של בני חנני שנפל על התל בחילוץ הראשון. האתר מנוהל על ידי יעקב שה לבן. הם כמובן שיפצו את האנדרטה עם התמונות של החברים שנפלו. קק"ל, משרד הביטחון והמועצה אזורית גולן השתתפו בהוצאות סלילת שביל הרעות והחניה. שלשום נערך טקס חנוכת שביל הרעות.
ככל שהשנים עוברות, כך המלחמה הזאת מתקרבת אליי יותר. מתחוור לי שהתמונות שצילם חמי ניר ז"ל בחזית הדרומית היו למצבה לשיברון הלב שלו שם. אני פוגשת יותר ויותר אנשים שסובלים מפציעות נראות ובלתי נראות, שקופים פעמים רבות במערכת שחוקה ודמנטית ונאלצים לשחק את המשחק. “חלול מבפנים", תיאר את זה אחד הלוחמים, מנחם אנסבכר.
לייזי אגסי, לוחם נוסף, סיפר לי בעבר שבמשך שלושה עשורים החיילים שניצלו לא דיברו זה עם זה או על מה שעבר עליהם. בחושיהם הבסיסיים ביותר הם הבינו שכדי להמשיך לחיות, ולא רק להישאר בחיים, היו מוכרחים להרפות. לאחר ששוחררו מבתי החולים הם התפזרו בארץ וברחו זה מזה, לפעמים עד לקצה השני של העולם.
דרך מפגש מקרי באינטרנט, בזמן שילדיהם כבר היו על מדים, אזרו אומץ והחלו במלאכת האיתור האחד של השני. כולם היו סביב גיל 50, והנפש עדיין הייתה לכודה בבונקר המחניק והחשוך. כבר שני עשורים שהם נפגשים פעמיים בשנה, ביום הזיכרון ובי"ב תשרי, היום שבו צה"ל הדף את הסורים וחילץ אותם.
נולדתי לתוך המלחמה. כל כך לתוכה, עד שחגיגות יום הולדתי נפתחות השנה בתקיעת שופר ובתפריט דל קלוריות של צום יום כיפור. פעם נהגתי להשוויץ ולומר ש"אני הילדה של חורף 73'" כמו בשיר, עד שמחברו, חברי היקר שמואל הספרי, העמיד אותי על טעותי והבהיר שלא כך הדבר.
את השיר הוא כתב למעשה על ילידות וילידי 1974, כלומר הבייבי בום שאחרי מלחמת יום כיפור. אפשר לחשוב איזו גאווה זו: כל אחד פה מסתובב עם מלחמה בכיס. “אני יליד 67'", “אני 82'", “אני לבנון השנייה", “אני מלחמת המפרץ", שזו מלחמה די משונה, שניהל מג'נון אחד שהשתעשע ברעיון לשגר אלינו טילים כימיים ואילץ אותנו להתהלך עם מסיכות.
כשיצאו למלחמה, אנשי תל סאקי היו נערים צעירים. המילים של אלמגור בפגישתנו מלפני עשור מתמצתות את הכל: “אהבנו את המחשבה שאנחנו עושים את המקסימום עבור המדינה ותורמים את חלקנו, ומאוד אהבנו אחד את השני. לא תמיד הסכמנו על הכל, אבל למדנו מגיל צעיר להעריך את האינטרס של הכלל כעצם הקיום שלנו כחברה.
“הבנו שעל מנת להצליח אנחנו חייבים לשתף פעולה. עשינו תוכניות לחיים לגדל ולגדול ביחד, אבל הרבה מאיתנו לא זכו להגשים את חלומם. הבטחנו לעצמנו לחיות חיים שראויים את ההקרבה של אלה שלא חזרו. הבטחנו שהרעות לא תיעלם ושלעולם לא נשכח. הרי זאת רעות אמיתית".
עם הזמן, המג"ד שלהם, יורם יאיר, התקדם לדרגת אלוף ומונה למפקד אכ"א. בקוד האתיקה של צה"ל כתב על הרעות ועל אחוות הלוחמים, הכי קרוב לשמיים שהכיר ברמת הגולן.
חרף לחצים מגורמים שונים שרצו לאמץ את התל, הדגל היחידי שמתנוסס עליו הוא דגל הלאום הענק. אנשי תל סאקי שומרים על כך באדיקות. בתל סאקי אין הפרדה בין צנחנים לשריון או דרגות. רק שמות של 32 בחורים שלחמו יחד תחת דגל אחד בשביל חבריהם ובשביל המדינה. שרק נהיה ראויות וראויים לזה.