"טוב״, אמרתי לנהג המונית, “אז אין לי ברירה, אני חייב לרדת".
“שמע, בנאדם, אתה חייב טיפול".
המונית ירדה לשוליים, ואני יצאתי ממנה באמצע הרחוב והתחלתי ללכת ברגל. לא הייתה לי ברירה. הנהג לא הסכים להעביר את הווליום של הרדיו למספר זוגי. הוא אמר שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם השטות הזאת. ״בשבילי זה ממש לא שטות״, אמרתי לו ויצאתי מהמונית בזעם. אני יודע שזה מוזר, אבל יש לי מין עניין אובססיבי עם מספרים זוגיים: אני צריך שכל מכשיר אלקטרוני בסביבתי שיש לו מנגנון שכולל ספרות יהיה על מספר זוגי. במזגנים הטמפרטורה תמיד צריכה להיות זוגית, במיקרוגל זמן החימום חייב להיות זוגי, בטלוויזיה הווליום צריך להיות זוגי. אפילו השעה שאני מכוון לעצמי בשעון המעורר בנייד חייבת תמיד להיות זוגית (לכן אין אצלי אף פעם רבע ל־, זה אי־זוגי...).
איך הגעתי עד הלום: בגיל 40 מאוחר מידי לתהות מה נועדת לעשות בחייך
6 קילו פחות: אלו הפודקאסטים שליוו אותי בתהליך החיטוב | ליאור דיין
הזמנתי מונית אחרת באפליקציה. איך שנכנסתי אליה בדקתי עם הנהג את הווליום של הרדיו שהוא שמע. נשמתי לרווחה כשראיתי שמדובר במספר זוגי. אבל הנהג ניסה להבין מה העניין שלי עם הווליום, למה היה לי כל כך חשוב לדעת על איזו ספרה הווליום. סיפרתי לו.
הוא - לעומת קודמו - לקח את זה ברוח טובה ואפילו הוסיף בהלצה: ״אל תדאג, אני מבטיח לך שהמחיר של הנסיעה יהיה זוגי״.
OCD, או הפרעה טורדנית־כפייתית, היא מסוג ההפרעות שאפשר להגיד עליהן שהן נמצאות בתחתית שרשרת המזון הפסיכיאטרית. אם למשל אתה נקלע למחלקה פסיכיאטרית ושואלים אותך על מה נכנסת, להגיד שזה בגלל OCD זה כמו להיכנס לכלא וכששואלים אותך על מה אתה יושב תגיד שאתה כאן משום שסירבת לשלם לוועד הבית או משום שגנבת דיאודורנט בסופר־פארם - זה לא יביא לך כבוד באגף. OCD בעולם הפסיכיאטרי נתפסת יותר כמשהו שהוא כמעט הלצה ולא בתור הפרעה פסיכיאטרית ראויה.
אני חושש שבסופו של דבר זה עניין תדמיתי. הבעיה המרכזית היא שאין אף אישיות משמעותית שאפשר לייחס לה ישירות את ההפרעה הספציפית הזאת. המינגוויי לא התאבד בגלל OCD, ואן גוך לא חתך את האוזן בגלל OCD, ובגין לא הסתגר בביתו בגלל OCD .OCD היא הפרעה בלי מערך יח״צ יעיל. בעולם מתוקן, רני רהב היה לוקח בעלות על ההפרעה ומרים לה את הסקס־אפיל הציבורי.
נכון לעכשיו, אני מעריך שבשביל למקם את ההפרעה על המפה צריך שיוצר בסדר גודל רציני יכתוב שיר שיעסוק בנושא, שיר שייקרא “בלוז ל־OCD" או משהו בסגנון. כרגע עיקר תשומת הלב של המוזיקאים מופנה לדיכאון ולחרדה.
הדבר היחיד שאני - באופן אישי - יכול לעשות, הוא לתת לה מקום כאן אצלי בטור זה. אז חשוב לי לספר שחוץ מהעניין של המספרים הזוגיים יש עוד מספר “חוקים" וטקסים מהתחום הכפייתי שלהם אני מציית: אני תמיד חולץ נעליים ומסדר אותן באותו האופן; כשאני הולך לישון, אני תמיד מוודא שהפתח של הציפה נמצא בצד השמאלי; וכשאני נכנס לחלק האחורי של כלי רכב, אני דואג תמיד לשבת על המושב שמאחורי הנהג, כלומר המושב השמאלי (דרך אגב, החוק הזה תקף לא רק למכוניות, אלא גם באופן כללי לכלי תחבורה - אפילו כשאני מזמין טיסה אני דואג לבחור לי מראש מקום ישיבה שיהיה בצד השמאלי של המטוס).
פעם קראתי במדריך לסיווג הפרעות פסיכיאטריות שאחת הדרכים שבעזרתן אפשר לסווג מישהו כסובל מהפרעה טורדנית־כפייתית היא השאלה אם הוא מבזבז יותר מרבע שעה ביום על טקסים. במקרה שלי, אני חושב שאני מגיע לזה. אבל אני מבזבז הרבה יותר זמן בפקקים.
הדבר הקוסם בהפרעה הזאת הוא שאם מסתכלים על העולם מנקודת המבט הטורדנית - מקבלים ראיית עולם מסודרת ופשוטה להפליא. כלומר, בעולם הטורדני־כפייתי הכל מתנקז והכל מוסבר על ידי חוקי המשחק שהמוטרד הכפייתי קובע לעצמו. וזה הרבה יותר קל להביט ככה על העולם. רוצים דוגמה? לא מזמן הגעתי לפגישה חשובה בעניין מקצועי. בפגישה עצמה כל מה שיכול היה להשתבש - השתבש. הסיבה שזה קרה, כך אני מאמין, היא כי בנסיעתי לפגישה ישבתי בטעות בצד הימני (ולא השמאלי) של המושב האחורי של המונית שבה הגעתי לפגישה, ושכחתי לבדוק מה היה הווליום ברדיו - וברור שהוא היה לא זוגי, וזו הסיבה לכל מה שהתרחש. זה הרבה יותר פשוט להסתכל על הדברים ככה ולא לשאול שאלות לגבי התוכן של הפגישה ומה שאמרת בה. אולי גם להם יש איזושהי השפעה על הפגישה שהתחרבנה? יש מצב.
“רגע, אז ממה בעצם אתה מפחד?", שאל אותי נהג המונית לקראת ההגעה ליעד, “מה יקרה אם נניח הווליום של הרדיו יהיה על אי־זוגי?".
תמיד בסופו של דבר אני נשאל את השאלה הזאת. “אין לי תשובה מדויקת בשבילך, אני רק יודע באופן ודאי ומוחלט שאם לא אעשה את זה יהיה רע. דברים רעים יקרו. זה משהו שאני יותר מרגיש אותו מאשר יודע אותו. וברור לי שאין לזה שום היגיון, ואני יודע שכל זה נראה מטורף לחלוטין, אני פשוט לא יכול לעצור את זה".
המונית עצרה. “כמה יצא בסוף?", שאלתי.
“32 שקל".
“מצוין".