בים הכתבות בכל ערוצי התקשורת לציון יובל למלחמת יום הכיפורים, בלטה ללא ספק סדרת הטלוויזיה “האחת", שבה ראיינה סימה קדמון את טייסי טייסת 201 על לחימת הגבורה שלהם, על העינויים בשבי, על חבריהם שנפלו. בתום הפרק השלישי חשבתי שלסדרה וליוצריה מגיע לפחות פרס סוקולוב. צפיתי משתהה למראה העוז וההקרבה כפי שהוצגו בצילומים מזמן אמת, בשחור־לבן, ובראיונות העכשוויים, כעבור 50 שנה, כאשר השיער הלבן, קמטי הגיל, העיניים האדומות, הצלקות הנפשיות והגופניות, מזדקרים מהמסך.

הכרתי שניים מגיבורי הלחימה והסדרה. עד היום, כשאני פוגש אותם בהזדמנויות שונות, הם מזכירים אותי כמפקדם בתחילת דרכם בחיל האוויר: איתן בן־אליהו ורון חולדאי. ולא רק הם היו חניכיי. גם גיורא רום (ורמוס), שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, וחבריהם שנפלו, רובם בתאונות אוויריות: גדי סמוק, יעקב ברמן, בן ציון גייפמן, גיורא רזין, אריה ארגני, ועוד רבים שלחמו, חזרו בשלום ונותרו אלמונים. אני, בוגר קורס מ"כים של הנח"ל בשבטה, הייתי המ"כ שלהם בבית הספר לטיס, אז בתל נוף, לפני כ־60 שנה. מדובר באימוני קרקע, בקורס ה"מכין", שבחן את כושרם ואישיותם, בטרם יחלו באימוני הטיס עצמם.

כולם התקדמו במעלה הדרגות, הפכו למפקדים, טייסים בכירים, לוחמי אוויר נועזים. מהם - האחד היה למפקד חיל האוויר, השני הוא ראש עיריית תל אביב (זה שמתנכל למסורת היהודית), ושניהם זוכרים את מי שהיה מפקדם הזוטר בתחילת הדרך ואשר הגיע בשירותו הצבאי לדרגת סמל ראשון. הגאווה בהם רבה. הסדרה הצליחה לחשוף את גבורת כולם, את יכולתם המבצעית, את פחדיהם, את דבקותם במשימות, מעט ממחשבותיהם, ואת בדידותם בעת מילוי המשימה, בצניחה, בשבי, בעינויים ובמחשבה על חבריהם שלא שבו. הסדרה הופקה במשך כמה שנים, עד שהבשילה והועלתה לשידור לפני יום הכיפורים – 50 שנה לאחר הנוראה שבמלחמות ישראל.

אחד מגיבורי הסרט הוא הטייס גיל רגב, לימים אלוף וראש אכ"א. הראיון עמו צולם כשנתיים טרם ההקרנה בערוץ 11. כמו חבריו, הוא ריגש ברגשנותו הלא אופיינית ללוחמי אוויר קשוחים בטייסת 201. קדמון, אז פקידת הטייסת, הכירה אותם אחד אחד, ראתה אותם בצאתם למשימה ובשובם. גם טייסים שנסקו ולא שבו. היא לקחה על עצמה לדובב אותם מול המצלמה ועשתה זאת במיומנות. את הפרק הרביעי בחרה לסיים בדברים נוקבים של הטייס (מיל’) רגב.

גב’ קדמון, בעלת טור נחשבת ב"ידיעות אחרונות", אופוזיציונרית חריפה לממשלה הנוכחית, שאינה חוסכת שבטה מנתניהו, קלקלה את השורה באופן שבו חתמה את הסדרה. היא נטלה התבטאויות פוליטיות שהשמיע רגב, וכך סימה של “האחת" חזרה באחת להיות בעלת הטור העוין בעיתונה. וכי מה אמר רגב? “לא טוב למות בעד ארצנו – הייתי אומר לנכד המתגייס שלי... אם אתה לוקח סיכונים על עצמך, שיהיו רק למען השלום, לא במלחמה... ארצי שינתה פניה, זו לא אותה הארץ כשהמראנו אז. במדינה הזאת לא ברור מה נכון ומה לא. אבדה הבושה – אז לטובת מי אני נלחם ועל אילו גבולות אני מגן?".

זכותו של רגב להתבטא כך, כאמור לפני כשנתיים, אבל מדוע גב’ קדמון בחרה בדברים אלה לסיים את הסדרה, כמו לערבב כף זפת בפחית דבש? ובאשר לדובר עצמו: האם גם עיניו טחו מלראות את הישגי השנה הזאת, הרבה אחרי דבריו המוקלטים? הסכמי שלום מתרחבים, פעמי שלום עם סעודיה ועוד מדינות מוסלמיות, ואכן כן – גם אויבים בדמות ארגוני טרור עם מדינה מתגרענת שעומדת מאחוריהם ויחד מאיימים עלינו במלחמה רב־זירתית.

בזכות הטייסים לדורותיהם והטכנאים המסורים מחמשי המטוסים, בזכות כל לוחמי צה"ל, וכן, גם בזכות רגב וחבריו שהצילו לפני יובל שנים את עצם קיומה של ישראל, בזכות העוצמה שלנו, הגענו להסכמי שלום. ועדיין איננו יכולים להרשות לעצמנו לנוח על זרי הדפנה ולומר ש"לוקחים סיכונים רק למען השלום".

רגב, חולדאי, בן־אליהו וחבריהם עשו את שלהם בגבורה ובתעוזה. אני בטוח שגם דור הטייסים הנוכחי, עם המטוסים הטובים בעולם, עם הטכנולוגיה המתקדמת, עושים כבר עתה ויעשו את שלהם בגיחות אל מעבר לגבול להדיפת הסכנה. חבל שרגב, בגילו המתקדם ובתיווכה של עיתונאית בעלת אג’נדה תקיפה, ו"מחנכים" כדוגמת זאב דגני יפה הנפש, מנסים יחד עם מפגיני ה"מחאה" לעודד סרבנות, להנמיך את רוח הלוחמים, טייסים וחיילים בכל היחידות, הנערכים בעוז למשימות המצפות להם. כמו גיל רגב וחבריו במלחמת יום הכיפורים.