בחג סוכות בשנה שעברה הייתי עד לכינוס ענק של נוצרים מכל העולם בירושלים. האהבה לישראל ולעם היהודי הגיעה שם לשיאים שאפילו בין בני עמי היהודים לא נתקלתי בה. כמה חודשים מאוחר יותר, אחד מאותם מנהיגים נוצרים שארגנו את הכנס התומך הזה נתקל בהפגנת מחאה גדושת שנאה כלפי נוצרים אחרים שהגיעו לישראל.,
בעולם לוטשים עיניים: שנאת הזרים בישראל נראית למרחקים
המנהג המגונה שצובר תאוצה: "רואה מידי יום מתנחלים וחרדים שיורקים על כמרים"
הוא סיפר לי שמעולם לא חשש ומעולם לא נפגע ככה. הוא ממשיך להיות אוהב ישראל, ולא רק במילים. השאלה היא, כמה מאותם נוצרים שמגיעים לישראל יישארו אוהבי ישראל אם המחאה נגד שהייתם כאן תלבש את הפנים הוולגריות של יריקות וצעקות?
השבוע, למרבה הצער, שוב נצפתה ההתנהגות הנוראית הזאת כלפי נוצרים שבאים לבקר בישראל. נכון, לא כל הנוצרים שבאים לישראל הם אוונגליסטים ציוניים או אוהבי ישראל. חלקם באים כי הם אוהבי הדת שלהם, הנצרות. בשבילם, ישו הנוצרי חי כאן, והם באים לראות את האדמה שעליה דרך, השמיים שאליו נשא את עיניו והמים שעליהם הלך.
מדוע שיחזרו לארצותיהם עם חוויה פוגעת מצד בני הארץ היהודים? שנאה היא תמיד שנאה. שנאה ללא סיבה היא הרבה יותר משנאה. שנאה כלפי אוהבים היא הדבר הגרוע והרע ביותר. כמה שמחתי כשראיתי שהרב הראשי האשכנזי דוד לאו וגם חברי כנסת חרדים גינו את התופעה. שר הבינוי והשיכון, יצחק גולדקנופף, שמצביעיו זוכים לא אחת לביזוי מצד ישראלים חילונים, צוטט אומר: "תופעה מזעזעת, התורה מצווה עלינו לנהוג בכבוד כלפי כל אדם". ציטוטים דומים הובאו מפי רבנים ומנהיגים דתיים אחרים.
עליי לומר שפעם, כשהלכתי בעיירה קטנה בפולין ששמה סוסנוביץ', עברתי ליד כנסייה. היה לידי אדם שחי שם כילד. אמרתי לו: "כמה יפה הכנסייה הזאת, בטח התפעלת ממנה כשהיית ילד". הוא ענה לי: "כשהייתי ילד ועברנו ליד הכנסייה, ירקנו בסתר הצדה ואמרנו: 'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא'".
נדהמתי, אבל הבנתי גם באיזה מאבק תמידי חיו היהודים בגולה, כאשר עליהם לשמר כל הזמן את ייחודם. כאן אנחנו בעלי הבית והנוצרים הם האורחים. רבנים כבר הדגישו את הבדל הזה גם במקרי היריקה הנוכחיים. אנחנו במדינה יהודית. אין צורך לשמר את הייחוד שלנו מן הסביבה, כי הסביבה לא נגדנו.
החשוב ביותר הוא לזכור את הנוצרים האוונגליסטים הציונים, אוהבי היהודים, הפילושמיים. אל תפגעו בהם בשום אופן. היום, יום רביעי, מתקיימת כמדי סוכות צעדה גדולה שלהם בירושלים - כל קבוצה מייצגת מדינה, והם יצעדו עם דגלי המדינות שלהם. זו הפגנת אהבה לישראל. קבלו אותם בנשיקות, לפחות באוויר, ולא ביריקות, גם לא על הרצפה. לו הייתם מקבלים, כמו שאני קיבלתי בחג הסוכות הזה, סרטון של עשרות ילדים ברזילאים נוצרים שרים את התקווה מול דגל ישראל, הייתם מבינים שאנחנו חייבים להתחיל להתרגל לאהוב, ולא לדחות.