מוצ״ש. ישבנו בערב מול הטלוויזיה, כי אי אפשר היה שלא, כמו כמעט בכל ערב בתקופה האחרונה, עם או בלי קשר למלחמה. כי בכל יום קורה משהו במדינה הזאת, שאין בה רגע דל. אבל בשבת של אוקטובר 2023, שתיכנס מעתה לז'רגון של הדור הבא, שייזכר בה באימה בעוד 50 שנה, לא יכולנו לעשות שום דבר אחר.
גם ברגעים כאלה, כשאני מנסה להתנתק ולמצוא את הפינה השקטה שלי, לא הייתה לי ברירה או יכולת להתנתק. הדיווחים החלו להגיע מהדרום, זוג חברים של הורים של חברה טובה נעדר, ועוד חברות של בת של חבר שבילו במסיבה הטרגית ערב לפני כן. ועוד הודעה מחבר שכבר מהבוקר מחפש את אבא שלו שנעדר, ולמחרת בבוקר כבר הבנו שהוא כנראה נרצח. הסיפורים לא מפסיקים להיערם, והנה עוד חברה מתקשרת ומספרת שהיא בורחת מהרכב באמצע קרב יריות. אני כבר כמעט לא מכירה מישהו או מישהי קרובים שאין להם קשר ישיר כלשהו לאחת הטרגדיות הגדולות שידענו בתולדות המדינה.
ואני רק ישבתי שם ובהיתי כמו בסרט נע בידיעות שהגיעו אלינו, שאי אפשר להכיל. יושבת בסלון, כאורחת, או יש לומר פליטה, בבית של חברה, אחרי שכמה שעות לפני כן הדירה מעליי חטפה פגיעה ישירה של טיל חסר רחמים. הדירה שלי קיבלה מכת הדף קריטית מספיק כדי להחריב הכל עד היסוד. יצאתי בזמן. הכל טוטאל לוס. יום שבת, שבע וחצי בבוקר. סתם ככה באמצע החיים. אבל זה רק רכוש, תודה לאל.
כשישבתי מול הטלוויזיה, הרגשתי שאין לי על מה להתלונן אלא רק לומר תודה. ״it is what it is״, אמרתי לחברה שניסתה לשכנע אותי לקחת כל מה שאני יכולה, בזמן שאני לא רציתי כלום. רק את הדרכון שלי ולצאת משם כאילו הבית הוא חלל זר שאני כבר לא מכירה. לכל טיל יש כתובת, ואיזה מזל שיצאנו מזה בחיים, שיננתי את כל הקלישאות הללו כעבור שעתיים, בזמן שעדיין קצת כאב לי הגוף ממכה לא קשה במיוחד, כשכבר ישבתי במקום בטוח והאדרנלין ירד. הדף זה לא עניין נעים, וזה הזמן להזכיר לכל מי שעדיין לא בטוח בנחיצותו של מרחב מוגן, גם אם מדובר רק בחדר מדרגות עם המון חלונות, שיכול להיות ההבדל בין חיים למוות.
בשעות הערב, כשנחשפנו לממדי האסון הבלתי נתפס הזה ולמספרים של חברים מנותקי הקשר, עדיין לא עיכלתי את מה שקרה לי במדינה שלי, במקום הבטוח שלי, בבית הפרטי שלי רק לפני כמה שעות, ואת העובדה שניצלתי בנס. נס אמיתי, אין דרך אחרת לכנות זאת מלבד נס.
כשישבתי מול הטלוויזיה, מביטה מהחלון על הקומה השרופה שבה התגוררתי עד לפני יממה, ניסיתי להבין איך קורה שאנשים יוצאים למסיבה במדינה שלהם ולא חוזרים הביתה. איך קורה שילדים, קשישים ומשפחות שלמות יושבות בשבי האויב? איך אף אחד לא שם לב? ואיך זה קורה לנו שוב אחרי 50 שנה? את בסדר, אמרתי לעצמי. ואז אופנוע עבר וההדף ההוא מהבוקר חזר והכה בי בגב.
זה קרה באזעקה השנייה, זו שהגיעה אחרי האזעקה המפתיעה של יום הכיפורים החדש, שייקח לנו עוד שנים להתמודד איתו. שש וחצי בבוקר, השעה שבה ההיסטוריה של ישראל החדשה נכתבה בקול סירנה. הייתי כל כך בטוחה שזו תקלה של צופרים, שהמשכתי לישון. לא האמנתי, ואולי לא רציתי להאמין להתרעות שמלחמה היא משהו שבאמת יכול לקרות עכשיו.
אחר כך התכתבתי עם חבר טוב, שעדכן שמדובר במלחמה וכדאי שאזהר. הוא כבר מכיר אותי, זהירה אבל קצת שאננה. אז הלכתי לעשות מה שאני יודעת לעשות כדי להתמודד עם מצבי לחץ, כוס קפה לשמירת השפיות ומדיטציה עם מוזיקה שמתנגנת ביו־טיוב בטלוויזיה החכמה. כצפוי, האזעקה השנייה הגיעה. 20 שניות אחרי שהתחילה, נכנסתי בעל כורחי למוד טייס אוטומטי הישרדותי. נדמה לי שעד היום אני נמצאת במצב הזה, לפחות עד יעבור זעם. עד שנצליח להכיל את גודל האירוע המתפשט הזה, אם בכלל. ״מה הסיכוי שטיל ייפול דווקא פה״, אמרתי לעצמי כשהסירנה השנייה הופעלה, מנסה לאסוף בכוח את שברי הגוף מהבילוי של ליל אמש, בילוי שאף אחד לא ידע שכך ייראה הבוקר שאחרי שלו.
במלחמות העורף אני בדרך כלל לוקחת את הזמן. הפריבילגיה של דקה וחצי, זמן כניסה למרחב המוגן, נותנת זמן שקרי להתמהמהות. אבל הפעם, באינסטינקט של רגע, פתחתי את הדלת ויצאתי לחדר המדרגות. לא עמדתי כמו תמיד ליד המשקוף מאחורי דלת הפלדה, אלא ירדתי קומה נוספת. מסוג הפעולות הללו שרק כשמשחזרים לאחור מבינים שהייתה פה כנראה אינטואיציה חזקה או יד אלוהים מכוונת, השגחה עליונה, תקראו לזה איך שתרצו. בדיעבד, ייתכן שהפעולה הפשוטה הזאת היא זו שבזכותה אתם קוראים את הטקסט הזה.
קולות פיצוצים הם משהו שנשמע אצלנו בשכונה כדבר שבשגרה, ואני כבר מזמן לא מתרגשת מהם. עברתי בדירה הזו ארבע מלחמות, ואף פעם לא קרה כלום. “הכל סטטיסטיקה", תמיד אמרתי, עד הפיצוץ העוצמתי הזה שייקח לי עוד הרבה זמן לשכוח. זה שלאחריו באופן אירוני הגיעה דממה. חיכינו כמה דקות להירגע מההדף שפגע בגב. מתברר שגם טונה של בטון יכולה לרעוד. ואז עלינו למעלה. חצי דקה של טיפוס במדרגות שנראתה כמו נצח.
בשניות הראשונות הגוף קפא, אחר כך כבר הבנתי שאני חייבת לכתוב להורים שלי שהכל בסדר, עוד לפני שאני מתחילה לנהל את האירוע. ואז להודיע לחברה הכי טובה שלי, שגרה בבניין הסמוך. היא מיד הגיעה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי רותם באותם רגעים. אי אפשר להיות לבד בזמנים כאלה.
אם היה צריך להסביר מה התחושה שעוברת בגוף ברגעים הללו, אז המילה המתאימה היא קיפאון, תחושה שהרגליים נעוצות בתוך שברי הזכוכיות וכמויות האבק שנכנסו לדרכי הנשימה וחדרו לשורשי השיער מקשות על האוריינטציה בשטח. והנה שוב אזעקה, עוד לא הכלנו וכבר צריך להסתתר שוב. הראש שלי בדירה, הפחד נעלם.
זה היה פעם בית, רק בית. יכולתי להיות בו שלוש שניות מיותרות שהיו משנות את כל התמונה. אבל זה רק בית, ומה זה לעומת חיים שלמים?
אחרי הרעש והדממה הגיע הריח. ריח שרוף. ואז תהייה: איפה כולם? האם מישהו נפגע? ותוך כדי המחשבות הללו, נכנסת אחת הדילמות האנושיות ביותר: מה לקחת? זה הזמן שבו נוחתת ההבנה שגם החפצים הנחוצים ביותר נראים חסרי משמעות כשהם מלאי אבק ושברי זכוכיות. גם החפצים הסנטימנטליים ביותר נעדרים פתאום רגש.
החשמל נפל. בינתיים ניסינו לחלץ מה שניתן. כולם מכוסים באבק לבן. שום דבר לא חשוב. גם לא הבגד שהכי אהבת, ואפילו לא המחשב שחשבת שאת לא יכולה בלעדיו.
אספנו מה שצריך וירדנו בשקט מופתי, מלווים במבטי אמפתיה מהשכנים. רק לפני שבועיים כתבתי בעיתון זה שהישראלים הפכו לעם לא נחמד. ובכן, זה הזמן לחזור בי. אנחנו נפלאים זה לזה במצבי חירום. פתאום לא היה ימין ולא היה שמאל, ולא היה פילוג, ולא היה כעס. היו רק אחווה ועזרה וטוב לב, שלא האמנתי שאזכה לראות פה לעולם. וזה הזמן לומר לכל מי שעצר לסייע, לכל מי שדאג, לכל מי ששאל והציע עזרה - תודה.
מראה הדלת המנותקת מהמקום וההרס הטוטאלי שהיה בדירה, הוא לא משהו שציפיתי לראות, אף על פי שהבנתי שחטפנו פגיעה כמעט ישירה. כמובן שהמילים הראשונות שיצאו לי מהפה היו “תודה לאל". על נזק ברכוש ולא נזק בגוף מברכים הגומל. אחד הרגעים הסוריאליסטיים שהצליחו להוציא אותי לרגע מתוך הדרמה הפרטית שלי, היה לשמוע את נעימת המדיטציה, שהמשיכה להתנגן בטלוויזיה, שנותרה הפוכה ומאובקת על הרצפה מלאת השברים. העיתונאית שבי רצתה קודם כל לעצור ולצלם. לטוב או לרע, אני תמיד בתפקיד, גם אם זו הדירה שלי.
חור גדול נפער בקיר מעל הספה. רק אתמול בלילה ישבתי על הספה הזאת אחרי בילוי, התעסקתי בכל מיני שטויות שעברו לי בראש. אלוהים, בכמה שטויות אנחנו מתעסקים. חדר המקלחת, שחשבתי שהוא המקום הכי בטוח בבית, חטף את הפגיעה הקשה ביותר, שבר קטן של רקטה פער חלל גדול בבטון.
שני כבאים ושוטר שעלו כמה דקות אחר כך, שאלו אם אני בסדר ואם אני זקוקה לעזרה, אבל היה נדמה לי שלא היה להם יותר מדי מידע על מה לעשות ואיך. באותו הזמן עדיין לא ידעתי וגם מי שהיה איתי בבניין לא ידע את עומק הזוועה שמתחוללת בחוץ. חטופים, הרוגים, ואנחנו בסך הכל היינו עסוקים רק בהתמודדות הקטנה והנסית שלנו.
מנגנון הנפש האנושית מפליא אותי תמיד ביכולת ההתמודדות הראשונית שלו עם מצבי קיצון. פתאום הפחדים ממלחמה ואזעקות פינו את מקומם לשאלות כמו מה עושים עכשיו והאם כולם בסדר. מישהו צעק, וריח אבק השריפה החל לעלות באוויר. הבנו שבדירה שנפגעה לא היו אנשים במזל גדול. גם מי שחטפו את ההדף הקשה יצאו בלי שריטה. לפחות בגוף.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לשבח את עיריית תל אביב ולהודות לאנשים הרגישים שהיו בסביבה, שהיו קשובים לכל מי שהיה זקוק לעזרה ומצאו פתרון מהיר לפינוי התושבים עד יעבור זעם. אני מאוד מקווה שגם הצוותים העירוניים בדרום בארץ יודעים לעשות עבודה אנושית טובה ומהירה. בחוץ כבר התגודדה התקשורת, ואני מודה שהניסיון לחלץ סינק בזמן אמת מכל מי שרק כרגע חרבה עליו התקרה, נראה לי מהצד קצת פתטי. יש רגעים בחיים שאין בהם כל כך מה לומר. גם את הטקסט הזה לקח לי כמעט יומיים שלמים לכתוב ולערוך.
ביום הכיפורים אמרתי לחבר שאולי כדאי להשאיר את הרדיו דולק בגל פתוח ליתר ביטחון. לא יודעת למה, אבל ציון 50 שנים למחדל הגדול בתולדות ישראל הישנה שלנו גרם לי לומר, ספק בצחוק ספק בחשש, “רק שלא יתכננו לנו משהו". כולם התריעו שיום כיפור נוסף עומד בפתח, כל אחד שהשתמש במונח הזה התייחס למצב לפי נקודת המבט שלו במפה הישראלית, אבל ביום שבת האחרון למדנו שכנראה גם 50 שנה נוספות לא יספיקו כדי לנקות מכאן את הפוסט־טראומה הזה. פוסט־טראומה של מדינת ישראל החדשה.