החיים הם כמו תסריטאית מחוננת ששותלת רמזים לקראת הסצינה הבאה. לפעמים היא קצת רשעית. בלילה לפני שהגיהינום הגיע לכאן, לא הצלחתי להירדם. שוב הכלבה הסנילית הקשישה של השכנים ממול נבחה את נביחותיה החלושות והקצובות. חשבתי להצטרף אליהן ולהתאים את הנשימות שלי כך שהנביחות שלה ישמשו מעין מטרונום של שינה, ולא הלך לי.
דיווח: ישראל תקפה בחלב ובדמשק; מטוסו של החוץ האיראני חזר לטהרן
הטיחו אוכל על רכבה: עימות חריף בין אזרחים לשרה רגב מחוץ לביה"ח שיבא | צפו
צלצלתי למשטרה כדי לשאול מה אפשר לעשות במצב כזה, ואף אחד לא ענה לי במוקד. אל בין העצבים המרוטים השתחלה מחשבה לצלצל אל דובר המשטרה. שיידע שאף אחד לא עונה במוקד החירום. מחר בבוקר, אמרתי לעצמי בידיעה שיש סיכוי לא רע שהוא יחרטט אותי בתגובה אוורירית. כמעט התרגלנו.
יצאתי מהמיטה עם הבירקנשטוק המאיימות, מכנסי שלושה רבעים פרחוניים וגופייה צבאית של הילד, ועל כל תפארת האופנה הזו הוספתי מעיל דק. התאמצתי במורד במדרגות בגלל הרגל הפצועה והגעתי לבית השכנים.
אף אחד לא ענה לצלצול הפעמון. הכלבה הסנילית הזקנה קמה לאט־לאט והעיניים שלה היו קהות. היא דידתה לעבר שער החצר והצמידה את הראש לסורגים. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: תראי, זה את ואני. במשטרה לא עונים, והבעלים שלך כנראה ישנים, אף על פי שכבר ביקשנו מהם לא להשאיר אותך נטושה בחצר. ליטפתי לה את הראש ושתינו חזרנו למקומנו, כל אחת בצליעתה. אם אין אני לי, מי לי.
למחרת התעוררתי לתוך אזעקה שהתערבלה בחלום של שינה טרופה. אחר כך הגיעו המילים “יש מלחמה". כמה חזק שעצמתי את העיניים כדי להחזיר את החלום למקום, לא הצלילים ולא המילים נעלמו. קדימה, למקלט, אמר לי י' שאיתי. באזעקה החמישית כבר נכנעתי והצטרפתי. בין לבין, א' השכן התחיל לנקות את המקלט ורתם אחריו את היתר למבצע.
היה שם הכל. אם מחסן הוא התחנה שלפני הפח, מקלט הוא חידה באשר לטבע האנושי. היו בו מיקרוגל למוזיאון הנוסטלגיה, יצירת גובלן, פלטות עצים, כיסא תינוק וגם ספרים, בהם “החטיפה" של א. דילון בהוצאת דן חסכן. עלילת הספר מתרחשת באי זעיר ומרוחק מחופה המערבי של אירלנד. אף רופא לא מוכן לגור בו ולטפל בתושביו חרף הפצרותיהם של תושבי האי בשלטונות, מחאותיהם ואיומיהם שלא ישלמו את המסים.
מאונייה שמתרסקת ליד האי מתגלה ניצול בודד פצוע. שניים מתושבי האי חושבים לעזור לו, עד שהם מגלים שהוא רופא ואוסרים אותו בבקתה מבודדת. כשהוא רואה שלא יוכל להימלט משוביו, הוא מסכים לטפל בחולי האי אבל לא סולח להם. הנקמה בוא תבוא.
במקביל הגיעה רשימת המקלטים הציבוריים בעיר הבירה. החוק אומר ש"החובה לתחזק מקלט ציבורי ולשמור עליו במצב המאפשר את השימוש בו בכל עת כמחסה מפני התקפה, מוטלת על הרשות המקומית". פיקוד העורף הוא הגורם המפקח על הרשות המקומית. בירושלים, שהיא אחת הערים הגדולות במדינת ישראל, יש רק 159 מקלטים ציבוריים, מתוכם 14 לא פעילים זמנית.
אפשר לשכוח מזה שבכל דירה יש ממ"ד ולכל בניין מקלט. מה שכן, יש לנו מגדלים. ועוד מלא מגדלים בדרך! תודה לך, ראש העירייה. חלק מהמקלטים שכן פעילים, מה יש לומר עליהם. אם לא נמות מאיזה טיל, נמות מהרעלה של הנבגים והטחב והטינופת.
כמובן שמיד הכוח האזרחי נרתם והתחיל לנקות אותם במטרה להשמישם, ונעשו ניסיונות להשמיש גם מקלטים של בתי ספר בשכונות. “נדבר ב־10 באוקטובר", ענו מהמוקד על הפנייה. זו לא בדיחה, כי זה לא מצחיק בכלל.
משפחות יצאו לארוז אוכל ללוחמים וללוחמות שעד לא מזמן קראו להם “בוגדים", ואיש מהממשלה הכי שונאת אדם שהייתה בישראל לא אמר להם: תסתמו את הפיות שלכם. אזרחיות ואזרחים תרמו דם מדמם, פתחו חמ"ל לאיתור נעדרים, חמ"ל של פסיכולוגיה ופסיכותרפיה לנפגעות ונפגעים ולחיילים וחיילות שנפצעו ושכבו בבית החולים אחרי שראו מעשי זוועה ולא היה כוח אדם שייגש אליהם. שוב - ברור בגלל מי.
חניכות וחניכי הצופים אספו מזון וציוד רפואי. והנה החברה האזרחית בישראל מוכיחה שוב ושוב עד כמה ההנהגה שלה לא ראויה לה. כמה הכל צריך פה מהפכה של ממש. פירוק העסק ובנייתו מחדש. כזו מהפכה שראשיתה במילים: קדימה, תתפנו. נעדכן אתכם בעניין מועד המשפט שלכם. ויהיה משפט, כי לא הצלחתם להרוס את מערכת המשפט עד הסוף. לא נתנו לכם. אנחנו, שקראתם לנו בוגדות ובוגדים.
הידיעות הלכו והצטברו במשך שעות בתקשורת, שעשתה עבודה נאמנה מאוד. לפחות זו שהייתה מוכנה לפספס את מנוחת השבת שלה, לפני שהיא תקרא לעצמה פטריוטית. גם בתקשורת, כמו בכל תחום, יש הרבה חוכמה אבל גם הרבה ההפך ממנה. נניח זה שהפך לעורך בכיר ולאושיית טוויטר נמרצת.
פעם הוא הורה לי להפסיק לכתוב על פוליטיקה בטוריי. הצחיק אותי. אפשר לחשוב איזה כישורים מיוחדים דורשת כתיבה על פוליטיקה, ומהי פוליטיקה אם לא שורה של החלטות שלוקחת שורה של אנשים עוברי אורח בחיינו שלפעמים משאירים טוב אחריהם, ולעתים רבות מדי נזקים לדורות.
המנגנון שמניע בנות ובני אדם חושבים הוא מאוד פשוט: הרוצה להפעיל אדם יטיל עליו איסורים. הוא כבר ימצא את דרכו ויבין שאם אין הוא לו, מי לו. אפשר להפוך בנות ובני אדם לחסרי אונים עד גבול מסוים. אחר כך הם יתרוממו על רגליהם ויבואו חשבון עם האשמים עד שישלמו את המחיר. זה רק עניין של זמן.
עוד ידובר רבות באוסף הכישלונות שהביאו אותנו לאן שהגענו. לשנאה שהפכה לכלי להשגת פופולריות, לפוליטיקאים פושעים - לא פחות, להזנחה של מערכות שלמות לאורך למעלה מעשור, לערוצי טלוויזיה שמגישיהם לא ראויים להיות במערכת הכריזה של סופרמרקט ושחררו אמירות חסרות אחריות, לאלו שקיבלו בהכנעה רופסת את הרעיון שראש ממשלה או משרת ציבור אחר נותן “הצהרה לציבור" ולא טורח לענות על שאלות. לאלו שלא שאלו שאלות. שדאגו רק לעצמם. לדוברי משרדי ממשלה ששיתפו פעולה עם השקרים המתמשכים.
בואו לא נחפש אשמים, הם יגידו. זה הזמן שלנו להיות מאוחדים. זה משפט שרק אנשים אשמים אומרים. הם לא רואים את הצער והסבל. הם רואים את פתח המילוט שלהם. אם אין אני לי, מי לי. עוד רבות ידובר על האסון שאלו המיטו על אלפי משפחות ומעגלי חברויות שעכשיו נפתח ספר חדש וקשה בחייהם. על מי שספר החיים שלהם נטרק בגלל חוסר אחריות, בגלל רשלנות, בגלל שחצנות, בגלל טיפשות. על מי ובגלל מי.
"אם אין אני לי, מי לי" הוא חלק אחד מהמשפט השלם של הלל הזקן שמדבר על כך שאדם צריך לדאוג לעצמו, אבל הוא לא יכול לבד. רק כקבוצה. כשאדם דואג רק לעצמו ולא לטובת אחרים - ערכו לא ברור. ועוד דבר: לעולם אין לדחות דברים. “אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?". אז עכשיו.