מי שחושב ולו לדקה שביבי ילך אחרי המלחמה, טועה, מטעה ובעיקר הוזה

כבר 15 שנה אנחנו שומעים את השטויות האלה של ההנהגה: "נרסק ונחסל את חמאס. נמחה את חמאס מעל פני האדמה". ומה השתנה בהצהרות? כלום ושום דבר.

סקר מעריב: צניחה באמון הציבור בהנהגה | מחר: סקר מנדטים דרמטי

עד שלא נראה בור עצום בגודלו שיחשוף את העיר התחתית של עזה, שבה מסתתרים המנהיגים של חמאס ובה מרוכזים מאגרים עצומים של אמצעי לחימה, כלום לא ישתנה, גם לא ההצהרות של אגם הדרעק.

כמות הקורבנות בלתי נתפסת, היא קשה לעיכול, והיא עוד תגדל. הסיפורים של ניצולים בעוטף עזה, יחד עם הזוועות שמתארים לוחמים ואנשי ארגון זק"א, ילוו אותנו שנים ארוכות. הציבור הישראלי ברובו המוחלט לא חווה את השואה, הוא גדל על הסיפורים של השורדים, אך כעת יש לו בסיס זעיר להשוואה בין הסיפורים למציאות שלנו כאן, במדינה ריבונית, 75 שנה אחרי הקמתה.

ועדיין, קיים הבדל עצום בין השואה שקרתה בגולה למה שקורה כאן עכשיו. השימוש של חברי גועליציית האפסים במושג "נאצי" באמת מקומם, לא בגלל המהות של המושג הרצחני - אלא בגלל לוחמה פסיכולוגית של השלטון בציבור שהוא אמור לנהל אותו.

75 שנה מטיפים לנו מעל כל במה: "לא עוד". מטיפים לנו שיש לנו צבא שיגן עלינו. צבא שאמור היה להפיק את כל הלקחים ממלחמת הכיפורים, וגם ליישם אותם. זה לא קרה, גם האמירה "לא עוד" חייבת לצאת משימוש של דיירי אגם הדרעק והמאכערים שכותבים להם את הנאומים, כי היא לא מתכתבת עם המציאות. אנחנו מנוהלים בידי חאפרים, קולקציה של אפסים שחבריה מרוכזים אך ורק בעצמם. אם היינו זקוקים להוכחה, היא הגיעה להתריע שאין לנו על מי לסמוך ועל מי להישען.

פנים חמורי סבר של ראש ממשלה, שר הביטחון לשעבר וחבר ממשלת החירום בהווה בני גנץ לא מספקות הסבר, בטח שלא על פתרון בעזה. קשקושים בע"מ, כבר היינו בסבבים האלה. כלום לא השתנה, גם לא ההנהגה.

רה"מ בנימין נתניהו תיאר את הזוועות ארבעה ימים מאוחר מדי. הציבור כבר נחשף באמצעות הרשתות החברתיות והסרטונים בוואטסאפ לשמונה השעות שחוו תושבי עוטף עזה. ואנחנו לא נלחמים בצבאות כמו מצרים וסוריה, אנחנו נלחמים בחמאס/דאע"ש, סוג של כנופיה עם אמצעים מוגבלים, שמנהלת את חיינו כבר שני עשורים. אנחנו הרי סייענו להקמתו ומימונו של חמאס, אבל זו כבר סחורה ישנה.

ההנהגה מספרת לנו שאנחנו הצבא החזק בשכונה שלנו. אבל זה אותו צבא שהופתע על ידי אופנועים, טנדרים ומצנחי רחיפה שחיסלו את כל העליונות הטכנולוגית במערכות ההתרעה על הגדר המתוחכמת.

המיומנות של השב"כ ואמ"ן בתרגום ההיערכות של חמאס לסיכול מוקדם, שהיה אמור למנוע את המתקפה ולהציל חיי אדם, התבררה ככלום ושום דבר. הרי היו התרעות מוקדמות, גם דובר צה"ל נאלץ להודות בכך. רק גבורת הלוחמים, שהגיעו ברובם לזירת הקרבות באיחור של שמונה שעות לפחות, היא סיפור אחר. הסיפור העיקרי הוא כיבוש של 20 יישובים ו־11 בסיסי צה"ל, ללא התנגדות מספקת ובתוך כמה דקות.

אני כותב בלילה שבין יום רביעי לחמישי. בבוקר הייתי בהלווייתה של מאי נעים ז"ל, שנרצחה בקיבוץ בארי, שאליו נמלטה ממסיבת הטבע. את סבא שלה, שלמה שרף, את הוריה ענת ועופר וכמובן את הדודים אבי ואורי, אני מכיר עשרות שנים.

בשבת שלמה התקשר אליי רועד מבכי כדי לספר לי שאבד הקשר הטלפוני עם מאי. כבר ידעתי שהיא נעדרת, אבל חששתי להתקשר אליו, גם לא היה לי מה לומר לו. מה אגיד "שליימה, תהיה חזק, הכל יהיה בסדר"?

במקביל ירדו ענת ועופר דרומה, לבית החולים ברזילי באשקלון, בתקווה למצוא את הבת פצועה. עופר, אדם מציאותי, קיבל מידעים על הזוועות בשטח, אבל השאיר לעצמו גרם של תקווה. מהמיגונית שאליה הגיעה מאי וחבר ילדות שלה ממושב גן חיים, לוטן ז"ל, שרדו רבע מהנוכחים - והיו שם עשרות מבלים. ניצולה ששרדה את התופת דיווחה למשפחה שהיא כמעט משוכנעת שמאי איננה. היא צילמה אותה במיגונית.

ביום ראשון הגעתי לאחוזה של שליימה במושב. ברדיו 103FM ניגנו את השיר שבונו מיו־טו הקדיש לקורבנות שלנו במופע בלאס וגאס. התרגשתי מהמחווה האירית, כי אני הרי סתום.

בן משפחה מדרגה שנייה של שליימה, שהכרתי במקרה כאשר הילדים שלנו טופלו בתא לחץ, פגש אותי על הדשא.
"נו?", שאלתי אותו.
"זה נגמר, קוף. הם אספו את כל המידע שניתן היה לאסוף, הם רק מחכים להודעה".
שאלתי איך שליימה מתמודד עם המציאות הזו. בכל זאת מדובר באדם בן 81 שאיבד את רעייתו, לאה, למחלת הסרטן, ושליווה את בתו, ענת, במאבק שלה בסרטן, עד שהחלימה.
"הוא יחסית בסדר", הוא ענה. "שמע, אתה מכיר אותו. הוא חזק כמו פיל. עזוב את הגיל, הוא עבר דברים בחיים. הוא יודע שיש לו אחריות על השבט שהוא ולאה בנו. יאללה, בוא, אני אכנס איתך".
ביקשתי ממנו זמן לעשן סיגריה כדי לעכל.
"בוא, תעשן בפנים. כלום לא ישתנה בעוד שלוש דקות", השיב.
נכנסנו פנימה למדשאה בין הבתים של בני המשפחה. היו שם עשרות אנשים, כולל חברים של 11 הנכדים. שליימה לקח אותי לשולחן שסמוך לביתו. הייתה שם כמות אוכל עצומה.
"תאכל משהו, קופל'ה".
"אני לא רעב, עזוב".
"תאכל, קופל'ה, כי אני מבקש. זו מצווה".
"שליימה, אתה לא עוד בשבעה. חכה, אולי יהיו בשורות טובות".
"די עם השטויות שלך, קופל'ה. אני כבר יודע משבת בבוקר. אתה יודע שיש לי קשרים, טלפנתי מאז לכולם, כולל למפכ"ל. הילדה לא נמצאת בשום רשימה. לא ראו אותה נחטפת מבארי. אני יודע בתוכי, אני יודע".
הוא דמע, אבל הקול שלו לא רעד. "בא לי למות, אני לא אחזיק מעמד עם הטרגדיה הזו. בסיוטים שלי לא האמנתי שהמדינה שלי תתפרק ככה. מה לא ראיתי כאן, מה לא עברתי כאן. די, נגמר לי הכוח". ואז הוא השתנק מבכי.
ביקשתי מאפרה מאחת הנכדות שישבה בקצה השולחן. פתאום הוא התעשת: "תן לי סיגריה". סירבתי ואמרתי לו: "הפסקת לעשן לפני 40 שנה. בשביל מה אתה צריך את זה?".
הוא ענה לי: "תפסיק לבלבל לי את המוח, תן לי כבר".
הוא ינק את העשן והתחיל לחלק פקודות לנכדים והנכדות. "תיכנסו, תכינו לו אספרסו, וגם לי. תמלאו לו צלחת".

הוריתי להם להתעלם, בתנועת יד. ענת הגיעה כדי להודיע לו שהיא ועופר נוסעים לכפר המכביה, יש שם התכנסות של משפחות החטופים. הוא הניד את ראשו בתנועה של הסכמה. קמתי לחבק אותה, היא בכתה, והרגשתי שאין לה טונוס שריר. אחזתי בה ואמרתי לה משפט מטומטם: "את חייבת להיות חזקה בשביל הילדים, בשביל אבא". היא ענתה שהיא יודעת.

אבי, בנו הבכור של שלמה, הגיע וסיפר על הסיוט של קבלת מידע על נעדרים. "אמרו לי להתקשר ל־104. התקשרתי, אמרו לי תמתין ל־105. אני כבר עשר דקות על הקו, אומרים לי תחזור ל־104, שם מפנים אותי ל־109. אני ממתין חמש דקות, מנתקים אותי".

כן, זו רק עוד פיסה בפאזל שקרס. 50 שנה עברו מאז מלחמת יום הכיפורים, ולא למדנו כלום על תפקוד וניהול מערכות אזרחיות בזמן חירום. כלום.

עזבתי את שליימה והמשפחה וחזרתי ביום שני, אחרי קבלת ההודעה הרשמית. גם זה קרה במקרה. בת משפחה מקרבה שנייה התנדבה במרכז של זק"א, שמבצע גם את הליך הטהרה. היא התקשרה לאחותה כדי להודיע שגופתה של מאי טוהרה, אך משום מה משנעים אותה חזרה למרכז בבאר שבע. המשפחה התריעה בפני כל הגורמים, וראש המועצה האזורית התערבה כדי להסדיר את העניין ולאפשר את קיום הלוויה ביום רביעי.

הלוויה של לוטן ז"ל התחילה ב־10:00 בבוקר. משפחת נעים־שרף המתינה לתורה בבית. מאות אנשים הגיעו לבית העלמין בגן חיים, שנמצא בתוך שטח חקלאי. צעדו כמה קילומטרים כדי להגיע. נוצר איחור, אבל היה שקט מופתי. שוטרי מג"ב אבטחו את ההלוויות. זו המציאות כיום, כאשר הציבור בהתקף חרדה.

כבר נכחתי ביותר מדי הלוויות של קורבנות טרור, והלוויות צבאיות. זו הייתה עצובה ומדכאת באופן מיוחד. חברות וחברים של מאי הספידו, אבל ההספד של האם, ענת, קרע אותי מבפנים בכל מילה שאמרה. "במקום לתכנן את החתונות של הילדים, אנחנו מתכננים את ההלוויות שלהם", זעקה.

זהו, כך הסתיימו חייה של מאי, בת 24, ילדה שמחה ואהובה. היא שירתה בדובדבן, חייתה שנה באילת, נסעה לטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה ונרצחה במסיבת טבע. שליימה לא ידע שהיא נסעה למסיבה, גם לא הוריה. באזעקה של 6:30 בבוקר בשבת עופר יצא להעיר אותה, וגילה שהיא נסעה עם לוטן.

מה יהיה עכשיו, אין לדעת. הילדים והנכדים ישתדלו לשמור על שליימה אחרי שכל חייהם הוא שמר עליהם. מרמת הכנת ארוחות צהריים יומיומית כאשר היו קטנים כדי לאפשר להורים לעבוד, ועד למעורבות בכל פרט בחייהם.

לפני שנים, כשלאה עוד הייתה כאן, הוא סיפר לי בחצר ביתו על החלום שלו בחיים. שכל הילדים והנכדים יהיו בחצר שלו בכל יום ויום. המשפחה לצדו, לידו. לאה ומאי חסרות, אבל אני מכיר אותו. אצלו תמיד העגלה נוסעת, אין עצור. הוא ימשיך כי הוא לא יודע אחרת.

הטרגדיה של משחת נעים־שרף היא אחת ממאות הטרגדיות שפקדו את הנרצחים במסיבת הטבע. בבוקר יום חמישי כבר עלה מספר הקורבנות ל־1,300, ולא כולם אותרו. זה האסון האזרחי הגדול ביותר מהקמת המדינה.

מאחר שהממשלה אינה מתפקדת, התארגנות ציבורית מסייעת בתרומות לצה"ל ולמשפחות ששרדו את התופת בעוטף עזה שנמצאות במלונות בארץ, ללא ביגוד וחפצים אישיים. יש כאן לפחות 15 אלף אנשים בטראומה, עוד לא הגענו לשלב של פוסט־טראומה. אבל את מירי "המחוננת" רגב זה לא מעניין. היא ניצלה את ישיבת הקיבינימט הביטחוני־מדיני כדי לצרוח על הרמטכ"ל. כן, היא כבר חושבת על היום שאחרי.

כמו כל חבריה בגועליציית האפסים, היא תזכיר לציבור שרא"ל הרצי הלוי הוא מינוי של השמאל, לא של הליכוד. הרצי אחראי לאסון הזה, אין ויכוח. אבל כמו דוד אלעזר במלחמת יום הכיפורים, הוא מסומן על ידי קולקציית האפסים לאכול את התיק לבדו. הם יעשו הכל כדי שכל ועדת חקירה תאשים רק את הדרג הצבאי והביטחוני. ימנו ועדה עם שופט אוהד, יקבעו שהמנדט של הוועדה לא כולל את הדרג המדיני. כבר היינו בסרט הזה עם ועדת אגרנט, עכשיו אנחנו במהות הדז'ה וו.

אני כבר מדמיין את דודי אמסלם, שלמה קרעי, מאי גולן, גלית דיסטל אטבריאן (שכבר התחילה להאשים את התקשורת כסיבה להחלשת המערכת), מירי המחוננת ועוד שלל טיפוסים בלתי כשירים בעליל שהיו פועלים ועבדים של מכונת הרעל שהחריבה ופילגה את הציבור. הם שלחו את הטייסים לעזאזל, את המפקדים לאלף עזאזל. אבל ברקע הלחימה מכינים שם את המלחמה האמיתית של גועליציית האפסים – לשמור על הכיסא, על התקציבים, על הגעלט הגועליציוני, על המינויים הכושלים לחברי מרכז הליכוד. הם לא יוותרו, כי גם הם יודעים שכמו מפא"י אחרי מלחמת יום הכיפורים - יהיה קשה להחזיק בשלטון. גם ימנים פנאטיים יתקשו להצביע להם.

גם בנימין נתניהו נערך ליום של אחרי המלחמה. מתפרסמים סקרים, שלפיהם רוב הציבור מקווה שיפרוש מתפקידו. זו בדיחה עצובה מדי. הוא הרי סימן את עצמו כבר מ־1996 כ"מר ביטחון". הוא משוכנע שהוא נזר הבריאה להצלת העם היהודי בארץ ובתפוצות. יש לו משפחה תומכת, שלרגע לא חושבת להיפרד ממנעמי השלטון.

אין בו החומרים של גולדה מאיר ומנחם בגין ז"ל. הוא לא הטיפוס שיאמר: "איני יכול עוד". כי לשיטתו, רק הוא יכול. צוות המאכערים והעבדים שלו מכין כבר את הססמאות שיפילו את האשמה על כולם, למעט הוא. יאמרו שהוא לא ידע, הוא לא עודכן בזמן אמת, שהמחאה של השמאל־מחבלו־פלסטינו הרסה כל חלקה טובה במערכת. הם ישלבו את בני גנץ וגדי איזנקוט כאחראים בתקופתם על הדם שנשפך עכשיו. מי שחושב ולו גם לדקה, שביבי ילך אחרי המלחמה, טועה, מטעה ובעיקר הוזה.

אין לדעת איך תסתיים המלחמה, ובעיקר מתי. העולם נתן לנו חלון הזדמנויות שהולך ומצטמצם בכל דקה. ישנה גם סוגיית חיזבאללה. כיצד היא תיפתר? האם היא במלחמה הזו, או שהאיום יישאר תלוי על הגדר?

לא ידוע מה יהיה עם עוטף עזה. האם הממשלה תיתן לצה"ל מנדט להחזיר לשם את ההתיישבות העובדת, כי סביב שולחן הממשלה הם מוגדרים כשמאל? אפילו תשתית כבישים הולמת לא נבנתה שם ב־75 שנה. היו חייבים להשקיע באיו"ש ובחברה החרדית את רוב משאבים. להקים מחדש את היישובים זו עלות של מיליארדים שאין בקופה. אפילו לאפודים קרמיים ללוחמים לא היה כסף. אז חלקם, כולל לוחמי מילואים של יחידות מובחרות כמו 669, יוצאים לקרבות ללא לוח קרמי לגב, באפוד.

עכשיו אוספים תרומות. אהוד ברק, האיש השנוא ביותר על חצי מהציבור, מימן מכספו רכישת 400 לוחות קרמיים ללוחמי היחידה. הציוד בדרכו לישראל מסין. הוא מחפש עוד ציוד שחסר כאן. מי בכלל האמין שנחזור לשערוריית הימ"חים, שהייתה כאן ב־1973 וב־2006. אנחנו פשוט לא לומדים כלום ושום דבר. ממשיכים להוציא שם רע לחלטורה.

כשמדברים על התארגנות והתנדבות, אסור בתכלית האיסור לשכוח את מתנדבי ארגון זק"א. הם מפגינים גבורה בפינוי החללים מעוטף עזה, לעתים קרובות תחת אש.

בזכות זק"א הגופות מפונות לקבורה ברחבי הארץ. הם לוחמים של ממש, גם אם אינם מסתערים על חמאס/דאע"ש. אולי עכשיו הגיע הזמן להכיר בהם כארגון ביטחון לאומי על כל המשמעויות. תהיה מלחמה של פוליטרוקים משאר ארגוני ההצלה, אבל זק"א ראוי לא פחות ממד"א.

אם וכאשר נחזור לשגרה בתקופה הקרובה, יידרש כאן סדר ארצי חדש. שיטת הממשל הנוכחית פשטה רגל. נדרשת כאן חלוקת הארץ ל־120 אזורי בחירה, כאשר כל נציג יהיה חייב לדאוג לאזור שלו, כפי שקורה במדינות מתקדמות.

כן, גם עוטף עזה וגם תושבי הגליל נדרשים להיות חלק מאגם הדרעק, כדי להפנות משאבים ליישובים שלהם לכיתות הכוננות שלהם, לצוותי חירום, לדרכי גישה מודרניות – ולא לקבל פירורים מעוגת התקציב, שמיועדת ברובה לגחמות של דת ולאומנות.

אבל לעת עתה אנחנו במלחמה, שלא אנחנו נקבע את מועד הסיום שלה. יקבעו בשבילנו, כי בגדול וגם בקטן, אנחנו מדינת חסות של ארה"ב. הם מממנים, הם קובעים הכל.

אנחנו כעת נשארים עם ביבי של: הנחיתי, הוריתי, הבאתי שתי נושאות מטוסים, שוחחתי.
הכל מתחיל ונגמר באני ואני, אבל מה איתנו?