1. זה אחד לאחד מחדל יום כיפור. ההקבלה מצמיתה, והיא אינה נותנת מנוח. כל הזמן ידענו כי לא למדנו במלואם את לקחי 73'. אבל חשבנו כי אם ינחת אסון, נדע להדוף אותו. גם בחלומות השחורים ביותר לא חשבנו כי האמת תטפח על פנינו במדויק.
"האסון המודיעיני": השאלות הקשות סביב מתקפת הפתע של חמאס
ההתייעצות הלילית והדרג המדיני שנשאר בחוץ: מה קרה בשעות שלפני הטבח
זו אותה ההפתעה, עם המודיעין שלא ידע. אותה צליחה של כוחות אויב את מכשול הגבול, כמו סכין בחמאה וללא התנגדות. אותו קו מוצבים מבוצר, עשוי היטב ומהולל, שנתן לנו ביטחון כי דבר לא יקרה, אבל קרס ברגע האמת. אותן תחינות לבוא ולסייע, שלא נענו אלא בהבטחות קלושות. אותו טבח במוצבים. אותן הפצרות של האויב, במשך שנים, לשנות את היחס שלנו כלפיו. אותה הנהגה יהירה ונבערת, שזלזלה ביכולות של האויב וביטלה כל סיכוי כי יצליח לשנות את המציאות. ואותו גיוס נמהר של מילואים.
ב־10 בספטמבר פרסמו הפלגים בעזה הודעה על תמרון שבכוונתם לבצע יומיים אחר כך. בהודעה נמסר כי בתמרון יתורגלו חדירה ליישובים הציוניים וחטיפת חיילים. שחור על גבי לבן. התרגיל אכן התקיים, בפומבי ולעיני התקשורת. חדירה ליישובים וחטיפת חיילים. אינני יודע מה תפסוק ועדת החקירה. אבל בכל הקשור באיסוף המידע, עבודתה לא תהיה מסובכת. הכל היה על השולחן.
2 מדוע חמאס עשו זאת, ולמה עכשיו? העיתוי שבחרו נבע מהחולשה הרבה בישראל, לנוכח המשבר הפוליטי והפגיעה בצבא ובכושרו. מנהיגי ציר ההתנגדות חשבו כי צבא הטרוד בבעיות פנימיות, שהדרג המדיני חוזר ומתסיס נגדו את הציבור, יתקשה להתמודד עם האתגרים שלשמם הוקם. הם לא טעו. הגורם השני הוא הבשלה של אווירת העימות. המתיחות הגיעה לשיאה. בהר הבית, בשכם ובג'נין, ובלחץ הפנימי שהתהווה בתוך הרצועה. מצבה הכלכלי והחברתי הלך והידרדר, והגיע לשפל.
שלוש מטרות היו לחמאס במבצע הזה. הראשונה הייתה לפתוח מחדש את המו"מ לחילופי נעדרים. שאלת האסירים הביטחוניים, שאנו הישראלים מדחיקים אותה מהתודעה, היא אחת הסוגיות החמות ביותר ברחוב הפלסטיני. הציבור, המשפחות, האסירים עצמם, כולם מצפים מהמנהיגים למיניהם, של הפלגים והרשות הפלסטינית, לעשות הכל לשחררם. למרות זאת, המו"מ מוקפא כבר שנים רבות. לא רק זאת, אלא ששני הצדדים הלכו והקשיחו את עמדותיהם. ספק רב אם הם חלמו שיצליחו להביא הביתה קרוב למאתיים ישראלים, מהם כמה קצינים בדרגה בכירה.
המטרה השנייה הייתה לקעקע ניצחון תודעתי לשנים קדימה. להראות השתלטות על בסיסים צבאיים ויישובים ולהרוג חיילים. אפילו לזמן קצר של יממה או שתיים. אפילו לשעות. עבורם זה מעשה סמלי של שחרור האדמה הכבושה, וגם תגמול על ההרוגים הפלסטינים הרבים בשכם ובג'נין. השתוללות הדמים של קיצונים באיו"ש והתגברות הפולחן היהודי בהר הבית הוסיפו שמן למדורה. המתווכים למיניהם היו חסרי אונים. המצרים, האו"ם, הירדנים, האמריקאים - כולם הזהירו את ישראל בשנתיים האחרונות מפני ידה הכבדה. המצרים אף הודו בשיחות סגורות כי במקרה של פיצוץ בהר הבית, ידם קצרה מהושיע.
המטרה השלישית הייתה מדינית. היה ברור לחמאס כי תיפתח מלחמה שבה יכתוש חיל האוויר את הרצועה. במצב כזה, ובמיוחד אם תצטרף אליה חיזבאללה, יתקשו הסעודים לחמם את יחסיהם עם ישראל. המראות, הדם שנשפך והאזרחים החפים מפשע שייהרגו, יציגו את הסעודים כמשתפי פעולה אם יעשו כן. לריאד ולירושלים אין הרבה זמן כדי לרשום הישגים. המלאך המפייס שלהן, ג'ו ביידן, לא יהיה כאן זמן רב. עוד מעט הוא נכנס לשנת בחירות. המתקפה על ישראל נועדה לבזבז זמן.
3. גם היום, כמו באירועי לחימה קודמים עם עזה, עדיין לא שמענו מההנהגה בישראל מהי מטרתו העליונה של המבצע. נקמה באויב היא מניע לגיטימי, אבל היא אינה מספיקה. בעבר כבר חזרנו הביתה אחרי מבצעי כתישה כאלה, מותירים מאחור הרס וחורבן, אבל חמאס ומוסדותיה המשיכו להתקיים ולשלוט. אם גם הפעם יחזור על עצמו התסריט הזה, נקמנו, אבל לא יותר מכך. הפיכת עזה למגרש חנייה אינה תוכנית פעולה. זו משאלה ילדותית.
אם המטרה היא להפיל את חמאס, חובה להגדיר כבר עתה מי יבוא במקומם. אין הרבה אפשרויות. היחידה שרוצה בכך היא הרשות הפלסטינית. היא גם הריבון החוקי על הרצועה. השאלה אם היא יכולה, ואם שרידי חמאס יאפשרו לה לעשות כן. עוד מוקדם לדון בכך, אבל החזרת הרשות היא סוגיה מורכבת מאוד מבחינה פלסטינית פנימית. היא פתרון נוח מאוד עבור ישראל, המצרים, וכמובן עבור תושבי עזה. אבל הוא מאתגר פוליטית, כספית ותדמיתית.
אם המטרה לפשוט מהם את כל אמצעי הנשק והתחמושת, אבל להותירם כשליטים על הרצועה, יש להשיב לעצמנו כבר עכשיו על השאלה, כיצד נגן על עצמנו מפני התחמשותם המחודשת. "אנחנו נפרק אותם", הבטיח הרמטכ"ל אתמול. למי בדיוק התכוון? לעצמות של סנוואר ודף, למחסני התחמושת שלהם, או למוסדות תנועת חמאס ומשרדיה הממשלתיים? חמאס איננה ארגון קיקיוני. היא הקימה שם מדינה.
4. אם הייתה בגידה בסיפור הזה, היא בגידתו של חמאס במאבק הפלסטיני. בל נשלה את עצמנו. ברחוב הערבי מעטים היטלטלו מהמראות. יש אף שמחאו להם כף. אבל במערב גורלם נחרץ. כל תורת החתירה הפלסטינית למדינה משלהם ולשחרור הייתה מבוססת על הטענה כי מאבקם צודק וכי הם ראויים לקבל בחזרה מה שנגזל מהם. רכוש, אדמה, קודשי דת וחירויות. בהתנהגותם השטנית זיהמו חמושי חמאס את טוהר המאבק הלאומי. זה קרה בזמן שבו התמיכה הבינלאומית והערבית בפלסטינים ממילא בשפל.
גם אם חמאס נכלאו בעזה כמו כלב בר פרוע ורעב, והם נכלאו, וגם אם הוטל עליהם מצור צבאי חונק, ואכן הוטל, אין דבר שמצדיק את מעשי הטבח שעשו ביישובי העוטף. יש גם ישראלים כאלה, ששרפו תינוק פלסטיני בשנתו, או העלו באש נער מזרח ירושלמי שחטפו. גם להם יש הסברים בפני השופט. אבל הנוולות היא אותה נוולות.
לפני כ־30 שנה פנה חמאס לפוצץ אוטובוסים על יושביהם בערי ישראל. הייתה זו תגובתם הנמהרת, השטנית, לכך שישראל התעכבה בביצוע הסכם אוסלו. זו הייתה טעות לדורות. היא זרעה חוסר אמון אצל ישראלים, שבא לידי ביטוי בקלפיות עד היום. פיגועי התופת ההם היו הטיעון החזק ביותר בידי הימין הקיצוני בבואו לשכנע את הציבור בישראל כי בצד השני מחכים רוצחים ולא שותפים. גם לאחר שהגיע פרטנר, אבו מאזן, הציבור הישראלי בחר במי שאמר כי האויב מסוכן ואין ללכת לקראתו.
בשבת, 7 באוקטובר 2023, נקברה הסוגיה הפלסטינית עוד כמה מטרים בתוך האדמה. אם נותרו בישראל עוד כמה ישראלים שהאמינו כי אפשר לעשות שלום עם שכנינו, בא חמאס וטבח בהם ובאמונתם. ועוד במי הם טבחו, בתושבי העוטף. מפריחי השממה ושוחרי השלום.