"אמא את חייבת להירגע, הכל בסדר, יש לנו צבא חזק", כך אמר לי עילי בני בן העשר ביום שבת האחרון בשבע בבוקר, כשישבנו כבר חצי שעה בממ"ד.
נתניהו, הפקרת את ביטחונם של כל תושבי מדינת ישראל | חיים רמון
הבנתי שמשהו רע קורה. האזעקות לא הפסיקו. אמרתי לחסון: "זה יום אחרי חמישים שנה ליום כיפור ולא בכדי". עוד לא הבנתי את גודל הזוועה.
הטלפון, שהיה חצי טעון (מסקנות ללילות הבאים תמיד להטעין את הפלאפון, אין לדעת היכן תמצא את עצמך בבוקר), נע בין הודעות למשפחה, לחברים וליקרים שלנו בנתיב העשרה, בעוטף.
כשגיסתי שלחה לנו תמונות של המחבלים רכובים על הטנדר בשדרות היינו בטוחים שמדובר בפייק ניוז. חשבנו לעצמנו שאין מצב שהייתה חדירה מאסיבית כזאת לארץ. ואיך הם כבר הגיעו לשדרות. לא הגיוני. השכל מסרב להאמין.
בשעות שלאחר מכן צרכנו חדשות לוריד, בלי הפסקה.
יום שלם הטלוויזיה הייתה פתוחה, מאזינים לקושמרו מדבר עם נצורים, מנסה להסביר לכוחות היכן הם נמצאים. משל היינו בתקופת השואה. חשתי שאנה פראנק קמה לתחייה. הבנתי שהטירוף חוגג. עוד לא האמנתי שימים אחר כך נשב מול הטלוויזיה ולא נפסיק לבכות. אי אפשר אחרת.
ניסיתי לחשוב איך אני מתווכת את זה לילדים. את הטירלול הזה. את הכאב הבלתי נפסק, המפלח כל חלק בלב. איך יכול להיות שבמקביל לנפש שלא מפסיקה להתאבל, הבטן כואבת וההורמונים משתוללים, איך אני מחזיקה פאסון מול הילדים ולא בוכה.
איך אני מעסיקה אותם ימים שלמים בין זומים לבומים. איך מחייכים למרות הכל, איך משדרים אופטימיות לילד בן עשר וקצת ולילדה עוד לא בת שנתיים, איך לא יורדים מהפסים כשההורמונים משתוללים, איך מצליחים לשמור על חיוך מסוים, בלי לנגב את הדמעות?
הגעתי למסקנה שדי. נשבר לי. אני נשברת לפרקים. מותר להישבר. ואפילו רצוי. אחרת באמת אשתגע.
ברגע אחד בבוקר יום ראשון עילי הציע שנסיח את הדעת, שנעשה משלוח לחיילים ולמשפחות הדרום. ילד בן עשר שמשתלט על סיטואציית אימים. שמנסה לנרמל את הכאב. למצוא לעשות טוב. תינוקת שרוקדת לצלילי שלמה ארצי. זו המציאות שלנו.
מאז כל יום אנחנו במבצע של ניקוי ארונות ותרומות לדרום. "אמא זה עושה טוב לסדר את הארון ולדעת שאנחנו עוזרים בזמן קשה".
ילדים שהפכו חכמים והתבגרו בין לילה. הורים שמבינים לאיזה עולם הם מגדלים את ילדיהם. לאיזו מציאות בלתי נתפסת.
לא מפסיקה לחשוב על הילדים, הנשים והמבוגרים החטופים. חולמת על זה בלילה. חושבת מה אני הייתי עושה במקומם באותה סיטואציה.
חושבת מה קשה יותר. מדרגת את הכאב הבלתי אפשרי. הלב עולה על גדותיו. חושבת מה הייתי עושה באותן שעות שמחבלים מסתובבים לי בבית ואני והחסון מנסים להרגיע את הילדים בממ"ד.
מרגישה אשמה. כל הזמן. עם בפוסט טראומה נצחית, שמעתה ועד עולם ייעזר בכדורים. לא כדורי משחק, ולא כדורי אקדח. אלא כדורים שייתנו קצת מזור לנפש המתייסרת.
מציאות שהשתנתה. היסטוריה שנכתבת ברגעים אלו ממש ונכתבת מאה שנה קדימה. מלחמת העולם השלישית שקורית ברגעים אלה ואנחנו חלק ממנה. מלטפת את הקטנים, מחבקת את החסון.
"אנחנו חייבים לנצח, אין ברירה אחרת".
מנשקת את כולם ומשתדלת ללכת לישון. חוסר וודאות שהפכה לתסכול מייגע. "רק שכבר יחזרו" מתפללת לשמיים. מקווה להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה רק סיוט רע מתמשך.