מערכות המודיעין של ישראל, בכל הזרועות והחילות, נמצאות עכשיו בעיצומו של המאמץ המרוכז המאתגר בתולדותיהן. לאחר המחדל העצום והבלתי נתפס, שמנע מישראל התראה אסטרטגית על מתקפת חמאס, הרבה תלוי עכשיו בסחורה שהן יספקו למערכת - בטרם תחל הכניסה הקרקעית לעזה.
הבשורה הנוראה מכל: עיתונאית מעריב שי רגב נרצחה במתקפת הטרור
הממונה על החטופים והנעדרים: "רה"מ לא נפגש עם משפחות הנעדרים, נמצא מקום בלו"ז"
האם אכן הכין חמאס לצה״ל מלכודות מוות אימתניות, למקרה שיוחלט להיכנס לתוך הרצועה? אם כן, איפה הן ומה הן? האם התוכנית של חמאס כוללת גם סיכום עקרוני על שיתוף פעולה עם חיזבאללה? או, במילים אחרות, האם יש לנו כאן מלחמה אזורית שהחלה בגיזרה מסוימת ועתידה להתפשט הלאה, או שיש כאן נסיבות שנכפו על המשתתפים, למעט חמאס? נגזרת מהשאלה הזו המדיניות מול חיזבאללה. האם לסכל את הטרדותיו, ההולכות וגוברות, או להנחית עליו מכת מנע?
המידע בנושאים האלה שיובא - או לא יובא - בפני מקבלי ההחלטות, ישפיע על ההחלטות. קבינט המלחמה הישראלי עתיד לקבל בימים הקרובים כמה מההחלטות הגורליות ביותר שקיבל קבינט בישראל אי־פעם. החלטות שישפיעו על גורל המערכה בעזה ואולי גם בצפון, החלטות שיקרינו על חיי אדם רבים מאוד (כולל של לוחמי צה״ל), החלטות שתלויות כרגע ״על הקשקש״, בין הצלחה כבירה לכישלון מהדהד.
גם היום אפשר להגיד בלב שקט שלא נשקפת סכנה קיומית למדינת ישראל. עם זאת, אם המלחמה הזו לא תסתיים בניצחון ישראלי ברור, בנוק אאוט, אפשר להתחיל לקפל. בשכונה שבה אנו גרים אין סלחנות ללוזרים ואין חמלה לחלשים. המעצמה הישראלית הושפלה עד עפר בידי אחד השחקנים החלשים בסביבה, והיא חייבת להפוך את הקערה ולייצר משוואה חד־משמעית שתוכיח לכל שאר השחקנים שמי שמעז לעולל מעשי זוועה נאציים מהסוג הזה ליהודים - חדל מלהתקיים.
באיחור כבד, צורף אתמול גם אביגדור ליברמן לקבינט. למרבה הצער, לא לקבינט המלחמה, אלא לקבינט המורחב, המופקר, שבו מכהנים לא מעט חדלי אישים שכל קשר בינם לבין התפקידים שהם ממלאים מקרי בהחלט.
מכל אנשי הדרג המדיני החיים בינינו ופעילים, ליברמן הוא היחיד שלא יצטרך לשכור עורכי דין לקראת ועדת החקירה: הוא זה שאמר ב־2018 בדיוק מה הולך לקרות מול חמאס, הוא זה שהתפטר מהתפקיד הנכסף של שר ביטחון מפני שנתניהו לא הסכים לצאת לפעולה בעזה, הוא זה שלחץ ודחף וחשב והאמין וגם אמר שחייבים להפיל את שלטון חמאס - בלי אולי ובלי אבל. הוא צריך לשבת שם, מול מערכת הביטחון, ולא רון דרמר, למשל. בואו נקווה שנתניהו לא יגיע למסקנה הזו באיחור, כהרגלו.
הדילמה העיקרית העומדת בפני עיתונאי בימים אלה היא מינון הביקורת על מקבלי ההחלטות. "שקט, יורים", אומרים לנו. נדבר על זה אחרי המלחמה. קודם צריך לנצח. רק ביחד ננצח. חייבים להתאחד מאחורי כוחות הביטחון. ססמאות נבובות, אבל נכונות. כוחנו באחדותנו. העובדה שאם נתניהו היה עכשיו ראש האופוזיציה הוא כבר היה מזמן יוצא לפעולה קרקעית נגד הממשלה ידועה לכולנו, אבל לא רלוונטית. זה שהוא כזה, לא אומר שגם אנחנו צריכים.
אני גם זוכר מה הוא עשה לכל אלה שכיהנו בתפקיד ראש הממשלה, חוץ ממנו. את שליחיו הנאלחים מזהמים את הלוויה של בראל חדריה שמואלי, במאמץ לסכסך בין לוחמים לקצינים ובין צבא לדרג מדיני. ״עכשיו תצעקו 'בנט בוגד'״, מורה שם אורלי לב לאנשיה. באמצע לוויה צבאית.
אז נכון, אנחנו לא אמורים לחקות את מכונת הרעל. מכונה שעובדת גם בימים אלה וממשיכה לפמפם את תיאוריות הקונספירציה שלפיהן ״יש בוגדים בתוכנו״. אפשר גם להתעלם מהעובדה שהגברת נתניהו, שמבלה את הלילות האחרונים בדירת מסתור השייכת למיליארדר מקורב, מתדרכת נגד הרמטכ״ל, נגד המל״ל, נגד השב״כ ונגד כל מי שאינו בעלה. אפשר להתעלם מהשופרות בערוץ 14 ובמקומות נוספים, שממשיכים להתנפל על הדרג הצבאי ולהאשים אותו בכל חוליי המדינה.
אחרי שהתעלמנו מכל זה, נשאלת שאלה קשה יותר: האם אנחנו יכולים להתעלם מסימני השאלה סביב כשירותו של נתניהו? סימני שאלה שהולכים ומתרבים, הולכים ומצטופפים מולנו. האם עיתונאי יכול לשקול לא להתייחס, להעלים או להתעלם מנורות אזהרה בולטות כל כך, בעניין כשירותו של ראש ממשלה בשעת מלחמה?
הבריטים החליפו את צ׳מברליין בצ׳רצ׳יל, ברגע האמת. אנחנו נמצאים ברגע אמת גורלי לא פחות. האם יש בליכוד ארבעה אנשים שמסוגלים לשים את נפשם בכפם ולהגיד לו שלא, הוא לא יכול להישאר? מסופקני. הליכוד הפך בשנים האחרונות לשפניה הגדולה במזרח התיכון. הם ייתנו את הדין על זה בבוא היום. מול הציבור, מול המראה ומול מצפונם. בינתיים, אין מה לבנות עליהם.
הופעתו של נתניהו לנאום לאומה ביום שישי בערב מציעה לנו הצצה למצבו, שהוא מצבנו: ראש ממשלה לא מופיע בימי שישי בערב. כשאירוע כזה מתרחש, זו דרמה בקנה מידה קולוסלי. מה גם, שההופעה לא הייתה מתוכננת. היא פרצה לחיינו בשעות הערב המאוחרות והציתה גל של שמועות ובהלה מקצה הארץ עד קצה. ביבי? בשישי בערב? הופעה לא מתוכננת מראש? מה קרה? מי מת? איזו בשורת איוב יש לו הפעם?
לא קרה כלום. נאומו היה פתטי, במקרה הטוב. הוא, או מישהו מאנשיו, או מישהו מבני ביתו, שמע את הביקורת שנמתחה עליו באולפנים באותו ערב, על זה שלא שוחח עדיין עם משפחות חטופים, בעוד הנשיא ביידן (״הסנילי״, ה״פרו־איראני״, ה״שונא ישראל״) דיבר שעה וחצי בשיחת ועידה עם נציגי האמריקאים החטופים בעזה. אז הוא סגר לעצמו הופעת אורח ב־21:00 ביום שישי, כדי לזרוק ש״שוחחתי עם כמה מבני המשפחות״.
העובדה שהוא עיכב את צירוף שני הרמטכ״לים, גנץ ואיזנקוט, לקבינט המלחמה שלו בגלל ״רעייתי״. העובדה שגם צירוף ליברמן התעכב, כנראה מסיבות דומות. העובדה שבניגוד לרמטכ״ל, הוא לא היה מסוגל להגיד עד רגע זה משפט אלמנטרי כמו ״אני עומד בראש המדינה, האירוע הזה קרה במשמרת שלי, אני אחראי ואני מבטיח לכם שכל זה ייבדק אחרי שננצח״. העובדה שהוא מילא את השירות הציבורי שלנו בדמויות מהסוג של יוסי שלי, מנכ״ל משרדו, שלא יעמוד בתנאי סף למנכ״ל קיוסק.
אותו שלי השתתף לפני כמה ימים בדיון דרמטי בבסיס שורה, שבו מתבצע תהליך זיהוי גופות הנעדרים. תהליך שהוא ביזיון אדיר כשלעצמו. שלי הופיע שם ולא הותיר גבה אחת לא מורמת. לא שלט בחומר, לא הפגין רצינות, פיזר טענות משונות ובדיחות חבוטות ובשלב מסוים עזב. אחרי שעזב, אמר קצין משטרה בדרגת תת־ניצב, שנכח בישיבה, את המשפט הבא: ״טוב, אפשר להתחיל לעבוד סוף־סוף״.
האם אפשר להתעלם מכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים של תהליך קבלת ההחלטות בזמן מלחמה? האם אפשר לדלג על התהיה אם ראש הממשלה כשיר לתפקידו? האם אפשר לדחות את הדברים האלה ל״אחרי המלחמה״? כל אלה שאלות שאין להן תשובה מדויקת. זו אינה נוסחה מתמטית. לו הייתה המערכת הפוליטית שלנו דומה למה שהיה בבריטניה בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ניתן היה להאמין שהמערכת תעשה את שלה, תתנער, תציב את הברירה בפני מי שעומד בראשה, ותחליף אותו.
לא, אנחנו לא בריטניה. אנחנו לא בריטניה, כמו שבנימין נתניהו אינו וינסטון צ׳רצ׳יל. הוא נוויל צ׳מברליין. למזלנו, יש כאן עַם עִם כוחות על, צבא מצוין, מערכת ביטחון משומנת ושתי נושאות מטוסים אמריקאיים. אנחנו ננצח, ואחר כך ננקה את האורוות ונאתחל את הציונות מחדש.