שבוע אחרי. מסע יומיומי בין בירוקרטיה, טפסים וטלפונים לבין פינוי חפצים אישיים מתוך ההריסות. בכל פעם שאני חוזרת למקום המוגן שבו אני שוהה בינתיים, אני נזכרת ששכחתי עוד משהו, ואז אומרת לעצמי עזבי, שחררי.
היינו צריכים אסון מפלצתי כדי להבין כמה ביידן אוהב את ישראל | בן כספית
את לא צריכה את זה, מה תעשי עם זה, זה מאובק ומלא זיכרונות ישנים ועם שברי זכוכית שעפו מאיפשהו שאולי אפשר להוציא ולהציל ולנקות, אבל לא יהיה אפשר לשכוח. את לא רוצה את זה מול העיניים, לא ככה. גם ככה לכי תדעי מתי המראה הזה באמת ייצא לך מהעיניים. ואיפה תשימי את זה, כי בינתיים עוד אין לך בית, זה ייקח קצת זמן.
זו המציאות, וזה אולי לא בסדר, אבל זה מה שכנראה צריך לקרות, וזה יהיה בסדר. ועדיין יש מלחמה בחוץ, אי־ודאות וצרות הרבה יותר גדולות שאי אפשר לתפוס במוח אנושי.
חשבתי על זה בימים שאחרי, שאם היה לי ממ״ד פיזי או נפשי, יכול להיות שהייתי מסתגרת בו עכשיו עד יעבור זעם. אבל אין לי. וגם כל מי שהתקשר לשאול לשלומי, הפציר בי לנסות לחזור עד כמה שניתן למה שעשיתי תמיד. ולדבר, בעיקר לדבר כדי שהטראומה לא תהפוך לפוסט־טראומה. הם הציעו גם להתרחק קצת. אבל לפעמים אני מתעקשת, עוברת ליד החפ"ק שהוקם ליד הבניין התל אביבי הנטוש מדיירים, מגודר בגדר משטרתית ובפתחו שני מאבטחים שמבקשים ממני תעודת זהות בכל פעם שאני רוצה להיכנס למה שהיה פעם הבית שלי.
ואני עולה ורואה את ההריסות, ומוצאת עוד משהו קטן שהעלה אבק, ומכניסה אותו לתיק ואז מוציאה. אולי אני לא ארצה לזכור את הדברים שלי ככה, כשאתאקלם במה ששוב אמור לשמש לי בית שארגיש בו שוב בטוחה.
לצד השמחה הגדולה שאני בריאה ושלמה, ולצד הזוועות הלא פרופורציונליות שמשודרות ללא הרף בטלוויזיה, אני מרשה לעצמי מדי פעם גם להתאבל בשקט עם עצמי על מה שהיה ולא ישוב, כי זה חלק מעיבוד הטראומה, וזה חלק מתהליך ההבראה וכל הססמאות הללו שכל ילדה שגדלה במדינה שנערכת כל חייה לשעת חירום, יודעת לשלוף בעת הצורך. ניסיתי להפנות לזה גב, לשמור על פרופורציות. בימים הראשונים אפילו להתעלם ולנסות לשמור על שגרה. זה נכון וגם לא נכון, זה אפילו לא באמת עובד. וזה בסדר לשאול למה זה קרה.
החברות הטובות שלי תמיד צחקו ממני שהיה לי תיק חירום מונח ליד הדלת. התרחיש הזה של נטישה איכשהו עבר לי בראש לא פעם ולא פעמיים במהלך השנים. אשר יגורתי בא לי? תהיתי באחת מההפוגות מהמתח כשישבנו בסלון של אחת וניסינו לעכל לרגע את המצב. מצד שני, אולי מכיוון שכל מה שקורה לנו ידוע מראש אינטואיטיבית, כנראה ידעתי להתכונן וידעתי בדיוק מה לעשות ברגע האמת.
הייתי בבית כמה פעמים במהלך השבוע האחרון. בפעם האחרונה החלטתי למלא עוד שקית אחת בחפצים ולא להגיע לשם יותר, להשאיר את המיטה כמו שהיא, את הארון עם הדלתות השבורות, את כוס הקפה החצי מלאה שעדיין נמצאת שם ואפילו את הספר ששמתי ליד המיטה כדי להתחיל לקרוא. ״יותר טוב מהסרטים״, קוראים לו, כמה אירוני.
אז נפרדתי מהרהיטים, נפרדתי מהדירה, נפרדתי מעשר שנים מאוד יפות שהיו לי בה במתכונתה ההיא. אני על ארגזים, בתוך הררי בירוקרטיה, חתימות, טפסים, ביטולים, תשלומים, כמה שווה כל דבר. אבל זה לא הרכוש, באמת שלא. וכולם באמת מנסים לעזור, ואמפתיים גם מי שעומדים בראש המערכות הגדולות. וזה דווקא (בינתיים) מפתיע אותי לטובה. אני לא באמת יודעת אם אוכל בעתיד להיות בה שוב ולהרגיש בטוחה. יכול להיות שזה הסימן להמשיך הלאה.
בירידה ברגל מהקומה הרביעית עם ארגז עמוס ומאובק פגש אותי אחד השכנים שבא גם הוא לפנות את מה שנותר מהבית שלו. “את בסדר?", הוא שאל. עניתי שנראה לי שכן, והוא ענה שגם הוא, נראה לו. בסך הכל, הכל יחסי בחיים, והעיקר שאנחנו בסדר. “אבל בטח נחטוף את זה אחר כך", הוא הוסיף. עניתי לו “בטוח", והמשכנו לרדת בשקט ארבע קומות.
בימים שאחרי אני מנסה לתפקד כרגיל אבל מבינה שאם לא אוריד הילוך ואדאג רגע אחד לעצמי, אני באמת אחטוף את זה אחר כך. ואולי בפעם הראשונה בחיי הרשיתי לעצמי להישען, לבקש עזרה, לא להתבייש להודות שאני צריכה רגע אחד לעצמי, להבין מה קרה ולהמשיך הלאה.
ולמרות כל מה שעשוי לבוא “אחר כך", אני ממש רוצה להיות ביום שאחרי, בשגרה שלי, בעבודה שלי, בדברים שאני אוהבת, בבית שלי, בבית של כולנו, שכנראה ייקח לו עוד זמן להשתקם.